שאלתי אותו האם יש אולי איזו קללה האומרת שבפסח עלי להיות רחוקה מיקירי.

מחלק מהם, לפחות.

כי אם כן, אני כבר הולכת לעבור בקברי צדיקים הפזורים לעשרותיהם ברחבי הגליל עליון , ובאיזור צפת במיוחד.

וזה לא חייב להיות קברי צדיקים שלנו דווקא.

אני מוכנה ללכת גם לקברי שייכים.

קדושים נוצרים.

קדושים בודהיסטים

אלילים פגאניים.

אני פתוחה לכל דבר שמתאים מבחינתי...

אבל בעצם, אני לא באמת זקוקה להם.

לצדיקים, קדושים ושייכים כולם.

כי למרות שזה נראה דומה כל כך לפרידה הכפויה בחגי הפסח בשנתיים האחרונות, זה שונה בתכלית השוני.

בגללו.

ובעיקר בגללי.

והתחושה הנלווית לכך (והמפעימה אותי בכל פעם מחדש)  שלמרות הימים הארוכים והרבים שכבר לא התראינו, אין בי כאב.

כי אין שם כאב.

יש יחד אפילו אם הוא מרוחק, פיזית, מרחק קילומטרים רבים מאוד של אדמה וים המפרידים ביננו.

ואולי, אולי  אפשר לראות את זה אחרת.

לראות שוב, את הדברים מנקודת מבט אחרת.

מנקודת לב אחרת.

מתוך הברכה שבעניין.

כנסיון להתמודד עם משהו שהוא קשה לי לא רק בשנים האחרונות, אלא היה קשה לי שנים רבות, בהן אני הייתי זאת שבעמדת ההמתנה , זאת שמחכה.

ותמיד היה שם קושי כבד וחורך גוף ולב.

ופתאום אני מרגישה שלמרות שחששותי כלפי החג הזה  לכאורה התממשו, משהו בתוכי, מרגיש אחרת.

אולי כי במהות שבי, אני כבר לא מרגישה לבד...