עוטפת את השכונה, נותנת תחושה שכולם נעלמו להם למחוזות אחרים.

מקומות המפגש השכונתיים, הפיצריות והמאפיות/בתי הקפה סגורים, השאר פותחים מאוחר ונראה כאילו סופרים את הדקות עד לסגירה וההתכנסות האישית שלהם עם המשפחה.

המטפלות עם עגלות הילדים נעלמו מהפארק שבמרכז השכונה, החום שמתחיל לעלות מסלק את מעט הילדים שעוד ירדו לשחק בשעות הבוקר המוקדמות יותר.

השקט הזה מסביב מחדד את תחושת חוסר המנוחה והתסיסה הפנימית שבתוכי וכאילו דווקא כשכל השאר שלוו ושקט הוא עולה וחונק אותי , כמו דורש את הפורקן שלו כאן ועכשיו.

כתם וסקא מתחילים לגשש את הדרך אחד לשני, דרך שמלווה בשריקה מאיימת, קולות יללה מפחידים ו"לטיפה" ברורה מצד הגדול כלפי הקטן, אבל הגור מצד שני, כמו חתול רחוב אמיתי, יודע שהדרך היחידה היא לא להראות את הפחד ויושב מולו, מכונס בתוך עצמו כמו כדור פרווה קטן, מתקמר לעיתים מתוך האיום שלו עצמו,  ומחכה עד יעבור הזעם.

החלק השני של החג.

פורסת את הימים לפרוסות דקיקות ולוקחת כל אחד ממנו בעיתו.

עוד מעט...