לא באמת.

לא אני.

לא בגופי.

רק ברוחי.

במחשבתי, בפחדי שאפפו אותי בתת מודע , עוד משלשום כשג. הבכור הודיע שהוא כנראה יודח מקורס הקצינים עוד לפני שהתחיל אותו (מסיימים את השלב המכין) בגלל שציוניו התאורטיים מעמידים אותו בשליש התחתון של הקורס או משהו כזה.

נותר לנו, ולו, רק לחכות ליום המחרת וקבל את גזר הדין, כשהוא מסתגר, כמו תמיד בתוך עצמו ולא רוצה ומוכן לדבר ולשמוע מעבר למידע שמסר לנו.

וחיכינו להודעה שהגיעה ממנו , בקול כבוי , עייף ומאוכזב שהוחלט, למרות שסיים הראשון בצוות שלו,  שאינו ממשיך.

משהו משונה היה שם.

מבחינת בה"ד 1 לא היתה סיבה שלא יתחיל את הקורס עצמו, להיפך.

זאת החטיבה שהחליטה שהוא לא ממשיך.

לגיטימי.

שיקולים של המערכת וכו' וכו' וכו'.

לא נתערב.

מותר גם שהבחור יחווה פעם ראשונה אי הצלחה ויראה איך הוא צומח ומתחשל מתוך התחושה של האכזבה.

ואולי הגיע הזמן שאני גם אחווה את החשש המתלווה להורה כשבנו נמצא שם בשטחים (והם, הגדוד, נמצאים בג'נין).

ובבת אחת הרגשתי איך האימה שוטפת אותי (אבל אני, מכירה את הריטואל הפנימי שלי , ומיד שמתי אותה בצד והתעלמתי ממנה, לפחות לימים הקרובים, עד שנדע מה ואיך).

ועם כל זאת, משהו הציק לנו.

רצינו רק לדעת מדוע.

מדוע החליטו שלמרות העובדה שסיים הראשון בצוותו, הוא לא ראוי להמשיך בקורס עצמו.

ובדחילו ורחימו, ג. צלצל למי שצלצל ושאל.

למה?

זמן קצר אחרי זה, כשהיינו באמצע הסרט בקולנוע,  קיבלנו את התשובה:

פאשלה וטעות של השלישים.

הוא בקורס.

10 דקות לאחר מכן התקשר ג. הבכור בעצמו, וקולו אחר לגמרי, מלא חיים, נמרץ ומאושש סיפר את אותו הסיפור עצמו.

ואני?

אני רקדתי ריקוד קטן על הכסא...

והרגשתי איך בבת אחת, כל המתח הבלתי מודע של היום האחרון התפרק בי בעייפות מותשת...

ג'נין ואחיותיה התרחקו ממנו, וממני לעוד מספר חודשים...