| 9/2003
 קצת מנוחה...
אחרי יום האתמול שהיה מתיש וסוחט מבחינה נפשית החלטתי לתת היום דרור לאצבעות שלי ולראות לאן הן יקחו אותי (מעתיקה בלי בושה מטל... ).
התובנה שהגעתי אליה אתמול , ויותר מכך, הדרך שהגעתי אליה הדהימו אותי.
מילה, מילים שנכתבות, לא מצליחות בהתחלה לחדור אליך , ויש צורך לקרוא את הכתוב שוב ושוב ואז פתאום, משהו צץ מול עינייך , למרות שהיה שם כל הזמן , רק שלא הצלחת לראות אותו, ומכאן, מתחילה מחשבה, כותבת אותה והאצבעות רצות על המקלדת כאילו יש להן חיים משלהן, מוציאות משם משהו שהיה בתוכי כל כך הרבה שנים, שעיצב את חיי במשך אותן השנים.
ואת אותו "משהו " אני מנסה עכשיו לבדוק, ולראות איך אני יכולה לחיות איתו ביחד כי לשנות אותו אני לא חושבת שאני יכולה, הוא כנראה מוטמע עמוק מדי בתוכי, בתוך הליבה...
באמצע היום נקראתי בדחיפות לישיבה בבית הספר של א. הבן יקיר לי הצעיר. ועדה למתן עזרה והקלות לילדים שעברו איבחון ומצאו אצלם לקויות למידה שונות.
הזדמנות לשיחה עם המחכנת הותיקה שלו, שלמרות שהוא מאכיל אותה מרורים לעיתים, היא אוהבת אותו ולא מוכנה לוותר עליו.
הזדמנות לראות כיצד בית ספר במדינת ישראל, עם כל הבעיות שיש בו, לא מוותר בקלות גם על תלמידים שלא קל לו איתם.
בישיבה מרובת המשתתפים אני מגלה פתאום מישהי מהתחנה, מחייכות אחת לשניה במין סוד משותף ואחר כך מדברות כמה דקות...עולם קטן, מדינה קטנה...
גם בישיבה בא לידי ביטוי הרצון של המערכת לעזור לתלמידים שלה בכל אשר יצטרכו, ללכת לקראתם עד כמה שאפשר, עד כמה שיכולים ואפילו יותר.
והוא, רק צריך לרצות ולהיות מוכן ולקחת...כמו שהחליט, בסופו של דבר, להצטרף לפרוייקט ההוא, שבית הספר נוטל בו חלק, ושיכול לפתח את היכולות שלו, המיומנויות והכי חשוב את האמונה שלו בעצמו וביכולתו, כי כרגע, היא די נמוכה...
הרמת כוסית לחג אצלנו במשרד אינה דבר פשוט . הבעלים ורוב העובדים כאן הם מיוצאי התפוצה שאוהבת לשתות ולאכול כראוי. הקניות נעשות ברשת המזון שגדלה הכי הרבה השנה, הסלטים, הנקניקים, החמוצים, הדגים כבושים, הלחמים והשתייה נערכים על השולחן, כל מי שבאזור מוזמן והכוסות מתמלאים שוב ושוב...
הרבה זמן לא הרגשתי שייכת לזה. הייתי טועמת כזית מהירקות, שותה קצת מיץ ומחכה לברוח בשלב העלאת הזכרונות מהפרוייקטים שהיו ועברו...
היום משום מה, התחברתי לגמרי. ישבתי בלי קוצים, טעמתי מהכל, שתיתי קצת יין, דיברתי, צחקתי...
ועכשיו עם ראש קצת כבד מהיין, יוצאת הביתה, להליכה ולמשמרת בתחנה. אני רק מקווה שאחזיק מעמד ולא ארדם...
יום טריוויאלי לגמרי...קצת מנוחה מחיבוטי הנפש...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
