היו רגעים בשבוע החג הזה שלא ידעתי באיזה יום אני נמצאת.

וזה מדהים עבורי להרגיש כך, דווקא בגלל שאני כל כך אדם של תאריכים , זמנים, ודיוק.

אבל כמו שגם עניין הדיוק וההקפדה על זמנים מתערער בתוכי, כחלק מדרך מסויימת להוריד את אובססית השליטה שבתוכי, כך גם עניין התאריכים.

נכון, גם העובדה שאני לא עובדת עכשיו יש בה להכניס לידי בלבול, אבל השבוע זה היה חזק במיוחד.

באיזה יום אני, שאלתי את עצמי לפחות פעם ביום.

יום שני?

לא. שלישי.

ומחר?

רביעי או חמישי?

לפעמים הורדתי יום אחד והשבוע התקצר לי, ולפעמים הוספתי ללא צורך והוא התארך יותר ויותר.

אבל בסופו של דבר, כמו כל דבר, הוא הגיע לסיומו.

ודווקא באופן די מינורי.

בלי איזה קרשצ'נדו ענק, זיקוקי דינור או תזמורות כלי נשיפה.

באופן הכי טבעי , הימים עברו האחד  את השני, כשלפעמים המשקל שלהם בתוכי הוא כמו קילוגרמים רבים של אבני מחצבה ולעיתים קלים כנוצה.

וכך גם סוף השבוע הזה.

לעיתים נראה כאילו אין לו שום כוונה להסתיים ולעיתים הייתי רוצה שימשך עוד ועוד.

הכל היה משולב בו.

הנאה וקוצר רוח, וזרימה, חוסר סבלנות.

הרגשתי שאני מתכנסת בתוכי, שאני צריכה לתת לעצמי (לגוף, לנפש) פסק זמן שסיבותיו לא היו ברורות לי.

ונתתי אותו.

כשלא התחשק לי לדבר או להשתתף  בשיחה, שתקתי.

כשרציתי, לא הפסקתי לדבר ולצחוק.

שקעתי לתוך ספר שלא רציתי להפסיקו, שלא רציתי שיסתיים.

ישבתי בחוץ ככל שמזג האוויר איפשר לי.

מקשיבה לדינדון פעמון הרוח שעשוי מקנה סוף, מקשיבה לסוגי הציפורים שמצייצות בתוך עצי החורש שהקיפו את הבקתה.

מסתכלת על הצמחים, רואה את הצמיחה החדשה, את הפרחים שבוקעים מתוך הניצנים.

אכלתי באופן לא מסודר ושטויות שאני לא נוהגת להכניס לפה ביום יום (פיצוחים!).

ישנתי.

מרגישה את השקט שבתוכי.

ויחד איתו את חוסר המנוחה.

שניים שהם אחד.

שניים שהם אני.

שבוע טוב חברים יקרים , שבוע שאיתו (כפי שאמרה לי חברה ) חיינו חוזרים אלינו ...