טוענים כלפי בזמן האחרון שאני לא מספיק ברורה.

כותבת בצורה מעורפלת או אפילו, לפי דבריה של קוקסטה: כתיבה ללא כתיבה.

קוקסטה טוענת שבחוזה הבלתי כתוב בין כותב הבלוג לקוראיו, בו הכותב נדרש לעיתים לחיזוקים וחיבוקים מידי קוראיו, ישנו סעיף המדבר על פריסת הלב והוצאת הקרביים החוצה בצורה שתהייה ברורה לגמרי לקוראים נדרשי האמפטיה.

טענה אחרת אומרת שבגלל שהכתיבה אינה ברורה לגמרי לקורא מהצד, התגובה שלו יכולה להיות (ואולי אף עלולה) בכיוון שונה ואחר לגמרי ממה שהייתי מצפה ואולי אף רוצה לקבל.

ומישהו אמר לי שאני בכלל אמורה לשעשע את קוראי ().

כתבתי בעבר, לא פעם, על מערכת היחסים ביני לבין קוראי , כפי שאני רואה אותה, אבל מצאתי שלאור הטענות הללו, הגיע הזמן לבדוק אותה שוב.

ולפני שאכתוב את דעתי, אני מבקשת קודם לשמוע את דעתכם, קוראי הוותיקים והחדשים, המנויים, הקבועים  והמיקריים:

האם ישנו חוזה (בלתי כתוב) בין הבלוגר לקוראיו?

האם חשוב לכם שהדברים יכתבו באופן ברור ובהיר לחלוטין כדי שתוכלו לתת תגובה עניינית במלואה או שמבחינתכם גם פוסט מעורפל משהו יכול לבוא בחשבון.

האם מפריע לכם אם הפוסט אינו ברור לגמרי וכתוב במין שפה פנימית של הכותב עצמו?

ומי מחליט בכלל איך צריך להיות הבלוג שלו? הבלוגר או הקוראים.

(תשובות קצרות יתקבלו בברכה, זה לא מבחן בהסטוריה... )

וכמו ש Ron אומר בסופו של כל פוסט: אשמח לקבל תגובות.

ותודה