כשהתחלתי לכתוב בישרא לפני יותר משנתיים וחצי (ובעצם מתקרבים לשלוש שנים, אם לדייק) לא היו לי כל ציפיות.

נכנסתי למשהו חדש לגמרי עבורי , ומכאן שגם לא ידעתי ולא תארתי לעצמי את הכיוונים שהכתיבה תיקח אותי אליה, אינטראקציה עם אנשים, תגובות על הדברים שאני כותבת וכו'.

הכתיבה היתה ממקום של צורך לפרוק דברים שהיו בתוכי, בתקופה של שינויים דרסטיים וסוערים עד מאוד.

זאת היתה כתיבה כרונולוגית בעיקרה.

או איך שפצו'לי כינתה אותה פעם: בלוג ציחצוח שיניים.

זה היה כנראה מתוך צורך לסדר פנימי מסויים , שיהיה בניגוד למערבולת שסערה בתוכי, הדברים  נכתבו בלשון בהירה , ברורה, המתארת , אחד לאחד לעיתים, את הדברים שעברו עלי באותו היום, מוחשית ורגשית כאחד.

בסוף השנה הראשונה לכתיבה שלי בישרא, הרגשתי שמשהו בכתיבה שלי משתנה.

זה בא כחלק מהתהליך שבו אני השתניתי, ומכוון שהכתיבה אצלי היא  בבסיסה כתיבה רגשית שבאה "מהבטן", אי אפשר היה שהיא לא תעבור, אינטואיטיבית,  סוג של שינוי בעצמה.

אני לא יכולה לגעת, אפילו ביני לבין עצמי, בנקודה המסויימת מתי היא החלה להשתנות, אבל הרגשתי שבראש ובראשונה, החלק הכרונולוגי , אינטואיטיבית, הולך ופוחת , והחלק הרגשי , שלעיתים נכתב (שוב, אינטואיטיבית) באופן שרק אני יכולה להבין אותו, לחשוב יותר.

מה שמביא אותי באופן בלתי נמנע, לתגובה של הקוראים לשינוי הזה, באיטיות ולאורך זמן מה.

אני מאמינה שיש סוג של חוזה חד צדדי  ביני, הכותבת , לבין הקוראים אותי.

החוזה מבחינתי, דורש ממני להיות אמיתית וכנה עם הדברים שאני כותבת ולכבד את אלו המגיבים לי בתגובה.

מהקוראים הוא אינו דורש דבר (רק לא להשאיר פירורים, ולשים את הכוסות בכיור ).

ירצו - יקראו.

ירצו - יגיבו/לא יגיבו.

לא ירצו - לא יקראו.

האם הקוראים חשובים לי? כן.

האם אני אוהבת שהם קוראים ומגיבים? כן.

האם בגלל זה אני אכתוב בדרך שתהייה נוחה להם, אפילו אם היא דורשת ממני לוותר על הנוחות של הכתיבה האישית, המעורפלת לעיתים?

לא.

לקוקסטה חסרה ההשראה שהיא יכולה לקבל מכתיבה ברורה ובהירה , פורסת החוצה  לב וקרביים ותובנות,  ואני אומרת שמשמח אותי מאוד כשמישהו מגיב לי על פוסט מסויים , שפתח לו דרך והאיר את עינייו, אבל זאת לא הסיבה העיקרית להיותי כאן.

זהו בונוס שבא ויכול לבוא רק מתוך כתיבה הנשענת על אמת פנימית, ואם האמת הפנימית לעיתים , מדברת ברמזים, so be it.

אמרתי שאני רואה ומרגישה את הכתיבה כחלק בלתי נפרד ממני.

אני ממשיכה להשתנות כל הזמן וסביר להניח שגם הכתיבה שלי, תמשיך להשתנות לקבל גוונים, רבדים ומרקמים שונים ככל שיעבור הזמן.

לפני מספר שנים החליטה חברת "קוקה קולה" לשנות/לשפר/לשדרג את טעם המשקה הפופולארי.

לאחר שנים של ניסויים הם יצאו בקול ששון ותרועה עם המשקה החדש , אלא שקהל הלקוחות שמר אמונים לטעם הישן וסירב לקבל, באופן מוחלט את הטעם החדש.

כפשרה, החזירה "קוקה קולה" את המשקה הישן וקראה לו "קלאסיק" ובד בבד ניסתה להמשיך ולהחדיר גם את הטעם החדש, עד שלאחר תקופה מסויימת הרימה ידייים והורידה אותו (אם אני לא טועה) מהמדפים.

הכתיבה שלי אינה "קוקה קולה", אני לא יכולה לשנות ולכתוב אותה לפני דרישות  וטעם הקהל, אני יכולה רק לקוות שהוא יהיה מוכן להסתגל ולקבל את השינויים שבי ובה ואם לא אבין, בצער, את הבחירה בפפסי קולה (בלוג אחר) .

"את לא צריכה להיות ברורה" , כתב לי שדות בתגובה לפני זמן מה.

"אך אני מתחבר לתחושות ..."

וזה בעצם, מבחינתי, מהות העניין. 

נהנתי מאוד לקרוא את התגובות שלכם, את נקודות המבט ואת הדיונים שהתפתחו פה ושם, אצלי ובבלוגים אחרים.

תודה