יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם היתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר

אומרים שה 1 בספטמבר 1939 היה יום  יפה וחמים של תחילת סוף הקיץ.

אולי היום היפה האחרון למשך 6 השנים הבאות עבור עשרות מליוני אנשים, עבור 6 מיליון מהם, זה היה, די בוודאות,  היום היפה והשלו האחרון.

בטלווזיה מקרינים  סרט על ועידת וואנזה.

מיטב השחקנים הבריטיים וכמה אמריקאיים.

זיהיתי שם את קולין פירת' המתוק מ"יומנה של בריגי'ט ג'ונס" המגלם דמות של איש משרד המשפטים האמור לתת את הגוון החוקי להחלטות הוועידה.

ואת קנת בראנה (שאני כל כך אוהבת אותו ובמידה מסויימת  הוא כל כך דומה ומזכיר את אבא שלי בצעירותו) , עם שיער בלונדיני בהיר משוח לאחור סטייל שנות ה 40 משחק את היידריך מנהל הישיבה , ראש ה ס.ס. ומושל צ'כיה, באופן כובש ומלא קסם.

אייכמן, יד ימינו של היידריך, נראה באופן מצחיק משהו, כל כך ...יהודי...

ואם את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

ראיתי סרט דומה  על אותה הוועידה  בעבר, ולא יכולתי להשאר הפעם.

יש משהו מצמרר בהתנהלות הכל כך עסקית/אדמיניסטרטיבית של העברת היהודים , ממעמד של הגירה (imigration) למעמד של פינוי (evacuation), כפי שציין היידריך.

פינוי לגיהנום. ובדרך הארוכה והנוראה האפשרית ביותר.

מקום יפה וואנזה.

פארק בברלין, אגם מים כחול, וילה יפה וגדולה יחסית, שהוחרמה מבעליה (יהודי, אם אני לא טועה).

מקום שקט במרכז העיר , שבו אפשר להתכנס ולעבוד ברצינות על תוכנית שבעצם לא קיימת בוועידה שבעצם לא התקיימה.

הרבה מספרים וסטטיסטיקות היו להם שם.

הכל היה צריך להיות מסודר, מאורגן , והכי חשוב, מדוייק.

לא לבזבז הרבה דלק לתחבורה, קלוריות לשרידות עבור אותם אנשים שעבורם היו הרבה פחות מאבק דרכים.

חשוב למצוא את הדרך הטובה ביותר לנצל את המשאב הכלכלי החשוב הזה, של כוח העבודה ולאחר מכן, פשוט להעלים אותו בדרך המהירה והחסכונית ביותר.

קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיה קשים הימים
הזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה.

השפה שם מאוד נקייה ומדוייקת.

"גטאות מעבר" בדרך למחנות העבודה במזרח (חס וחלילה, לא על אדמת גרמניה היקרה).

"גטאות לזקנים" ששם יוכלו להגיע בשלווה ליום מותם, גטו טרייזנשטאט למשל.

מישהו שאל האם היהודים מקבלים שם תנאים טובים כפי שהבטיחו לו.

האחרים הסתכלו אחד על השני וחייכו חיוך מסתורי שהיה מובן רק להם.

כאילו לא מדברים על אנשים.

אלא על חומרים.

חומרי בנייה.

חומרי עבודה.

השתמש וזרוק.

השתמש וכָלה.

ובאמת, עבורם הם לא היו אנשים.

הם היו נטל כלכלי שהיה צורך לסלק אותו, ויפה שעה אחת קודם.

ואם את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

ולאחר שהישיבה הסתיימה לשביעות רצונם של כמעט כל המשתתפים (למעט שניים, נציג לשכת הרייך ונציג משרד המשפטים, אבל הם לא באמת יכלו ורצו להתנגד למהות ההחלטות), יצאו החוצה, וזרקו בשובבות, כדורי שלג אחד על השני,  באוויר הקר של ברלין, ינואר 1942.

*יהודה פוליקר

(וכתבתי על היום הכואב והמזעזע גם ממרחק השנים הרבות, גם כאן ).