הכאב פועם כמו דופק חזק.
ברגעים כאלה, כשהכל כל כך חד ומחודד, וקצות העצבים כמו פרושים ופתוחים לגמרי, ללא שום כיסוי, מרגישים בנקודת הכאב את הדופק פועם.
פעימה.
פעימה.
פעימה.
פעימה.
זאת אחת משיני הבינה שלי (כמה כבר יש שם לכל הרוחות
) שהחליטה שהגיעה, כנראה, זמנה לצאת לעולם.
אני מקווה כך בכל אופן, כי אחרת אני אצטרך למצוא מאוחר יותר מרפאת שיניים תורנית ברחבי עירי המנומנמת בשעת אחר הצהריים של ערב שבת.
סקא מכרסם בנחת ומרץ את כפות רגלי.
אני בעצם הצעצוע החדש שלו שמשמש אותו גם לחידוד ציפורניו ושיניו על גופי, טיפוס וירידה על רגלי תוך נעיצת אותן ציפורניים קטנות אך חדות להפליא.
הוא רק לא מבין למה הצעצוע מסרב לעיתים לשתף פעולה ובועט בו , באופן בלתי רצוני תוך השמעת קולות זעקה רמים.
מצד שני, הפשוש הקטן יושב על ברכי , מציץ בי בעינייו התמימות בזמן שאני משרבטת על המקלדת את המילים שאולי יעזרו לי להתעלם מהכאב שחופר בחלק העליון/הימני של חניכי, עד שכדורי האדוויל שלקחתי יתחילו לפעול את פעולתם הברוכה (יאללה, יאללה, יאללה!!!
), והופך אותי לשלולית ואסקופה נדרסת לכפותיו.
כתם החליט אתמול לתור בשדות זרים, והצליח לטפס מעל הגדר המפרידה בין שתי המרפסות, שלנו ושל שכנינו (שלא היו בבית כל היום) ולעבור לשם.
מעבר לעובדה שנשמתנו פרחה עד שהבנו שהוא שם, וכבר הרצנו (טוב, אני הרצתי ) את הסרטים העצובים ביותר בראשנו, אצלו תמיד זה one way ticket .
הוא יודע לחדור לשם, אבל משום מה, את הדרך חזרה הוא מסרב/ מפחד לעשות ורק לאחר זמן רב מאוד של תחנונים, קריאות בשמו ופיתויים מרשימים כמו טונה ופסטרמות למכביר, הוא מואיל סוף סוף לחזור הביתה ולזרוק לעברנו מבט מאוכזב משהו על זה שיכולנו להתאמץ קצת יותר עבורו.
שלב הריחרוח הראשוני בינהם עבר וכנראה שזאת הולכת להיות תחילתה של ידידות נפלאה כשכבר ברור מי הבוס (סקא, פרחח הרחובות המצוי) ומי לכאורה הסנג'ר עגום העיניים שעדיין חושש מלהראות עד כמה הוא שמח לעובדה שסוף סוף יש לו עם מי להשתולל ברחבי הבית.
לאחר שבוע עמוס רגשית (מהצד הטוב שבו) עייפות גדולה נפלה עלי, לאות שזורמת בדמי וצועקת בתוכי: לישון, לישון.
וכך יהיה.
הכדור כנראה מתחיל לפעול, פעימות הכאב הולכות ונחלשות.
שבת שלום חברים יקרים, בלי כאבים, בגוף או בנפש, עם אור, חמימות אביב וריח פריחת ההדרים. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
