לפעמים הדברים דומים לקוביית דומינו שמזיזים ממקומה.

שאר הקוביות לאו דווקא נופלות כולן בבת אחת, אבל הן פתאום מסתדרות אחרת.

הייתה לי תוכנית אחרת לאתמול.

לא הייתי אמורה להיות שם.

אבל מהרגע שהזזתי את קוביית הדומינו שלי,

הייתי שם.

שמעתי.

עיכלתי לאורך היום את הדברים והגבתי כפי שהגבתי.

ולאחר שהדברים נרגעים ומתבהרים (ושנת לילה עמוקה וטובה בצידה) אני מסתכלת עליהם לאחר זמן וחושבת לעצמי:

על זאת היתה המהומה?

על זאת היתה ההתרגשות?

כן.

על זאת.

ואני יכולה לחשוב את זה כך, רק בגלל שיכולתי לומר את הדברים שהפריעו לי באופן הברור ביותר וללא שום חשש.

בראש ובראשונה לעצמי.

ואחר כך גם למי שהייתי צריכה לומר אותם.

ואת זה , לא יכולתי לעשות בעבר.

ואם יש משהו שמשמח אותי בכל פעם מחדש זה לראות את הבחירה שלי להתייצב מול הדברים ולומר את שלי.

כי יותר מדי שנים ברחתי.

מעצמי.

והיום יום חדש, כמו שסקרלט אמרה (וגם מקוקו, אחרת אסתבך איתה...).

השמיים כחולים.

השמש זורחת.

א. הצעיר מבריז מבית הספר בתואנה שהמורים אצלם שובתים (הם לא, אבל זה באמת לא משנה ).

ואני , לאחר שנת לילה מצויינת וממלאת, פונה לעבר הזריחה.

(ג'יזס, שמישהו יחזיק אותי או שאני אקיא את עצמי לדעת! )