אחרי המאבק והמלחמה, וההחלטה לחזור על כיתה ט', והקבלה למגמת המוסיקה בבית הספר התיכון אליו רצה א. הצעיר  להתקבל לפני שנה, הגיע הזמן לפעולה האדמיניסטרטיבית הפשוטה של הרישום בבית הספר עצמו.

זיק של שמחה עבר בתוכי, כשפסעתי לתוך המבנה, שבשנה שעברה נכנסנו אליו שפופי ראש ורוח, ונאלצנו לבקש ולהיענות בסירוב מוחלט להתקבל בשעריו.

בגאווה מסויימת הגשתי את המסמכים  למזכירה (תוך גילוי העובדה המשמחת שאנחנו בעצם מכירות ממקום אחר) וחיכיתי לסיים את העניין תוך דקות ספורות.

 אוי, יש בעיה, אמרה לי , לאחר שבדקה את הניירות.

אין בשנה הבאה מגמת מוסיקה בבית הספר (בגלל מיעוט נרשמים - 3 בלבד מכל העיר שלנו).

נהדר.

מזמן לא נפלו עלי השמיים...

לאחר שהתאוששתי קצת, ניסינו לראות יחד מה אפשר לעשות, והצעתי לאפשר לו להבחן למגמת הדרמה.

הם הסכימו ונקבע לו מבחן בשבוע הבא.

כשא. הצעיר שמע את הבשורה בדרמטיות הטבועה בו הודיע לי לאקונית שאם אין שם מוסיקה הוא לא הולך לתיכון הזה.

ועל דרמה אין מה לדבר.

ובכלל, החיים בזבל.

והלך להתנחם בזרועות חברתו.

ולאחר שנרגעו מעט הרוחות , יכולתי להסתכל אחרת על המצב שנוצר.

אולי ילך למגמת דרמה, אולי לא.

אולי ילך למגמה אחרת.

המוסיקה היא חלק ממנו ואותה לא יעזוב בשום מצב, ומצד שני, השינוי שחל בתוכניות יכול לתת לו אפשרויות להתפתח במקומות אחרים לגמרי.

ושוב, אם מדברים על הזזת קוביה של דומינו ועל העיתוי של הדברים...