"טוב" לא במובן השיפוטי של הדבר : טוב/רע, אלא טוב כמילה המאחדת תחושות שגורמות לנו הנאה:

שמחה.

סיפוק.

הנאה.

אושר.

ומכאן שהצד ההפוך של ה"טוב" הזה, שבא לידי ביטוי בתחושות של

 כאב.

צער.

עצב.

אינו "רע", שלילי במובן השיפוטי של הדבר,  אלא נגזרת טבעית ממנו.

היום אני רואה את ה"טוב" הזה, כמשהו מובן מאליו בחיי.

אני מאמינה שזכותי לחיות ולהרגיש את הטוב הזה, את מגוון התחושות המרוממות או מרחפות בי בשלווה,  בכל רגע נתון של חיי, וזאת נקודת המוצא שממנה אני יוצאת, רוצה לצאת החוצה.

אין בי יותר את הפחד שהטוב יעלם.

אני לא מונעת יותר על ידי הפחד הזה .

מצד שני, אני מודעת לסיומם הדברים ולמעגליות ולמחזוריות שיש בתחושות שבי כמו בכל דבר אחר בטבע המקיף אותנו וממנו אנחנו בעצם לומדים על מהלכם הטבעי של חיינו.

ויודעת שיחד עם הטוב הזה, יכול לבוא החלק המנוגד לו,  הכואב.

וגם הוא מובן מאליו בחיי.

וגם בו ישנה מעגליות ומחזוריות.

אין בי את הפחד שהכאב, שהתחושות הללו שמורידות אותי למטה,  ישארו  ויחרכו בי לתמיד.

אני לא מונעת יותר על ידי הפחד הזה.

וברגע שהפנמתי את ההבנה הזאת בתוכי, יכולתי להתחיל ולחיות באמת ובתמים את ההווה, להינות ממנו, ולקבל שינויים שבאים איתו באופן טבעי וללא תחושה של גזירת גורל המשליכה אותי לקרקע בתחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה בחיי.

לקבל משהו כמובן מאליו  אינו בא תמיד ממקום של זלזול וחוסר הערכה, אלא יכול לתת תחושה של בטחון כמו הידיעה שתמיד השמש תזרח במזרח.

(הרהורים שעלו בי בעקבות שיח עם קוקסטה).