אני אוהבת את השעות הללו של הלפני.

אני אוהבת את הימים הללו, שמסוף חג הפסח , דרך יום השואה, יום הזיכרון ועד ליום העצמאות.

ימים שבהם אנחנו כמו מתאספים לתוך עצמנו, כדי למצוא את הדרך לציין, שוב שנה אחר שנה, את העובדה שהיותנו כאן, לא היתה ואינה מובנת מאליה, והיא נקנתה בדם רב ויקר כל כך...

יש משהו באוויר בימים הללו.

מצד אחד, הדגלים שהולכים ומתרבים ברחובות, בחלנות ומרפסות הבתים ועל המכוניות (זה תמיד מצחיק אותי: מכוניות עם קרניים ...), כאילו מכינים ומקשטים את עצמנו למסיבה הגדולה שכולם מוזמנים אליה.

ומצד שני, הימים הללו, בשבין לבין, הימים של התזכורת, הימים של הכאב.

ולא סתם הם שלובים זה בזה.

כי אפשר הרי היה להפריד אותם (כפי שעושים בארצות אחרות, ארה"ב למשל).

ולא ששם המחיר היה קל וזול יותר.

אלא שמשהו בתוכנו, שלעיתים קשה לו כל כך עם העירוב והמעבר המיידי בין השקט וההתייחדות עם הכאב לבין השמחה הגדולה והפורצת, משהו בתוכנו יודע  שאין האחד בלי השני.

פשוט אין.

וכך אנו הולכים, שלובי זרוע, מוחים דימעה בעין אחת ומחייכים כבר בעין השניה....

עוד מעט ירד הערב, והשקט של היום הזה יתפוצץ בבת אחת באורם של אלפי זיקוקי די נור שיאירו את השמיים.

ואת ליבנו.

חג שמח חברים יקרים, כי אף על פי ולמרות הכל, מגיע לנו...