הייתי אמורה לראות ולהבין את הסימנים שמוכרים לי מימים ימימה וכמו תמיד הם ברורים לגמרי, אבל יחד עם זאת, נסתרים מעיני עד שהם הופכים לברורים כל כך בתוכי, שאיני יכולה להמלט מהם יותר.

לחץ וחוסר מנוחה שאני נכנסת אליהם כשתוכנית שנקבעה, משתנה.

תרוצים על גבי תרוצים וחיפוש דרכים לעשות כל דבר אחר אפשרי רק לא למצוא את עצמי בבית.

חוסר יכולת להחליט על דבר אחד פשוט לקנות אותו , ואפילו בכל יום אחר , הייתי רוצה וקונה אותו תוך דקות ספורות ממש.

ואם עד כאן הדברים עדיין לא ברורים לי לגמרי, מגיע שלב "השמיכה השחורה העוטפת" וממנה אני כבר לא יכולה להמלט בתואנה זאת או אחרת.

"היום שאחרי".

הוא מגיע לרוב אחרי יום  או ימים טובים, מהנים, משמחים, מלאים, עמוסים, מחייכים.

טובים.

כמו שהיו לי ביום העצמאות ולפניו.

הוא לא חייב לבוא אבל מספיק איזשהו טריגר קטן כדי להזכיר לו את העובדה שנוכחותו מזמן לא נדרשה והוא מתייצב עוד לפני ששמים לב לכך.

בערמומיות הוא טוווה את קוריו העוטפים כמו גולם של זחל תולעת משי, מכסה ומסתיר את קרני השמש של חיינו ועד ששמים לב לכך, הכל כבר עטוף , סגור ומסוגר וטיפת אור אינה חודרת מתוך המעטה הסגור.

אז מה נותר לעשות?

בעצם כלום.

אין טעם להלחם, להאבק , כי המאבק לוקח  את מעט האנרגיות שעוד יש בנו.

אין טעם לכעוס.

על עצמנו, על המצב, על הקוּרים העוטפים והמחשיכים.

נותר רק לחכות שיעבור.

אפשר להעזר בדברים שעוזרים לנו, שמקלים לעבור את הזמנים הללו.

משהו שנותן לנו אולי תחושת ערך.

משהו שלא דורש מחשבה או כל דבר מאמץ אחר.

ודווקא אז, כשלא נלחמים וכאילו מרימים ידיים, זה עובר ומהר מהצפוי.

אני אלך לקפל כביסה ולראות פרק של "הדוגמניות" או כל תוכנית טלווזיה שלא דורשת אפילו מאמץ פעוט של המחשבה והמוח.

ולישון.

אין ספק, התרופה לשמיכה העוטפת, ביום שאחרי ...

שבת שלום חברים יקרים, יש אור חזק ובהיר בחוץ...