מילה קשה ולא נעימה, אני יודעת, אבל זאת המילה שהדהדה בתוכי כשיצאתי היום בבוקר לחדר הכושר, וכל מה שג. הבכור יכול היה לשלוח לעברי, היה סוג של נביחה שאפשר היה, עם הרבה רצון טוב, לקבל אותה כברכת שלום לשבועיים שלא יהיה בבית.

וזה היה כמובן רק לאחר שאני נפרדתי ממנו, כי אחרת, כמו בשבועות אחרים היה יכול ללכת מאיתנו אפילו בלי זה.

וכך בעצם גם ניראו, נראים הימים כשהו בבית, לחופשה.

בשתיקה, שמופרת רק כשהוא צריך משהו ספציפי מאיתנו, בהסתגרות או בהעלמות לשעות רבות מהבית אצל חברים.

וזה בסדר מבחינתי, כי ברור לי שיש לבחור חיים משלו ומקומות שאולי מעניינים וטוב לו יותר, מאשר איתנו.

אני לא לוקחת את זה היום אישי, כמו בעבר.

אם להיות מדוייקת, אני לוקחת את זה פחות אישי.

זה כבר לא מטלטל אותי בבכי עמוק שבא מתוך תחושת תסכול וכשלון אישי כאדם וכהורה.

אני משערת שעשיתי טעויות פה ושם,  בדרך בה גידלתי אותו (ואת א. הצעיר) .

בפנטזיה שלי, הייתי ורציתי להיות האם המושלמת, אבל מהר מאוד הבנתי, שאני כנראה לעולם לא אצליח, ולו רק מהמקום שמה שאצלי אולי נראה נכון וטוב, לצד השני נראה בדיוק ההפך.

אז אני לא מושלמת.

אבל לפחות אני יודעת בברור, שכל כמה שעשיתי, עושה ואעשה איתו ואיתם, יהיה ויהיה  מתוך כוונה טובה ואהבה.

וכשאני באה אליו כך, אני בעצם מבינה שהקושי הוא שלו ואצלו ולא אצלי.

סוציומט.

רק כאן. בבית, היכן שהוא בטוח בבטחון גמור שיקבלו אותו כך, מותר לו ואף אחד לא ידיח אותו על זה.

והוא צודק.

אבל כמו שאמרה אחת הדמויות בסדרה (שאני לא רואה) "עקרות בית נואשות": "ילדים הם מתנה מאלוהים, רק שלפעמים רוצים להחזיר אותה לשולח".

כך אני מרגישה לפעמים.

כך אני מרגישה בבוקר הזה.

פמה, בפנים הפחות נעימות/ייצוגיות שלה.

שבוע טוב חברים יקרים, ללא חגים עד שבועות, ותסלחו לי שאני ממש שמחה על כך...