למשל, התקררות.

לא משהו קרדינאלי שאינו בר החלמה ושאי אפשר לתפקד תוך כדי.

אבל דווקא בגלל זה, ובגלל העובדה שאין מה לעשות מלבד לחכות עד שיעבור מעצמו , לפעמים זה מגיע לשלב בו אנו שוכבים במיטה , חסרי כוחות, כואבים ודואבים כאילו כל תחלואיי העולם נפלו עלינו בבת אחת.

זה התחיל מגרון צורב.

מאוד.

כמו סכינים שחותכים בו בכל נשימה ובליעה.

והמשיך בקול שהלך והתעמק, התעבה ואחר כך עלה, ירד וחרק כמו קולו של נער בשיא גיל ההתבגרות.

בגלל נסיון העבר הרב בשנים שלי עם חיידק הסטרפטוקוקוס ( AKA החיידק הטורף) השוכן לו בגרוני מאז ומתמיד, הלכתי לוודא שאין המדובר בדלקת.

ואכן, רק אדמומיות היתה שם, ומכאן שחוץ מטבליות סטרפסילס שמצצתי כאחוזת אמוק ועזרו במיוחד למאזן החברה שמייצרת אותן, לא היה דבר נוסף לעשותו, אלא להמתיק שפשוט יעבור.

אבל עד אז, הותשתי מהכאב שבגרון, מהמאמץ שבדיבור בקול חורק (באמת השתדלתי לשתוק. בין מילה למילה...) וכנראה גם ממעט חום שעלה בי , וכך מצאתי את עצמי  אתמול בערב, נכנסת למיטה בשעה הלא סבירה מבחינתי , תשע בערב, מצליחה להחזיק מעט מול הטלווזיה ("חוק וסדר", הסדרה הזאת שומרת על העניין שבה גם ממרחק שנים) , נרדמת וישנה משעה עשר עד היום בבוקר.

קמתי.

כחדשה.

בערך, לפחות.

הסכינים בגרון, למרבה הפלא, הונחו שוב במגירה והכאב נרגע ופוחת , הקול עדיין משונה והגוף עדיין עייף.

לכן,

החלטתי שהיום אני לא הולכת לחדר כושר (אכן, ימות המשיח בפתח).

ונשארת בבית.

למעט,

ספא רגליים עם חברה (זה לא עבודה, זה פינוק, ומגיע לי!)

וחיסון לסקא אחר הצהריים.

חוץ מזה,

אני לא זזה מהבית.

נחה.

נחה.

נחה.

(הנה, הנה המשיח מציץ לו מעבר לפינה...)