מצד אחד הוא היה איטי מהרגיל, ומצד שני, מהיר כמו טיסה במסלול נמוך על כביש 6.

והיה בו מכל וכל.

פגישות עם אנשים, מחלה, כאבים , חולשה וחוסר אונים, החלמה, געגוע, כעס ופיוס.

הכל מעורבב כמו במין תבשיל קדרה שיש בו את כל המרכיבים וככול שנותנים לו להתבשל ארוכות, כך הוא יוצא טעים יותר.

ואצלי , זה כנראה טעם החיים.

א. הצעיר מפתח עכשיו סוג של פחד ממקומות סגורים.

לא מדובר על קלאוסטרופוביה אבל מתוך החרדה הבסיסית שיש בו, עולה וצצה בכל פעם חרדה אחת, ועכשיו זה ממקומות סגורים שבהם אסור או אין אפשרות לזוז ולהתנועע.

אתמול בערב היה לו תור ל MRI בתל השומר, בדיקה שהנוירולוג ביקש לעשות כדי לוודא שהממצאים שהתגלו בבדיקת ה EEG אין בהם משהו מדאיג .

בדיעבד, זאת היתה כנראה טעות לשלוח אותו עם אבא שלו, שמלכתחילה קשה לו להבין את המהות והקושי של חרדה שמשתקת ולא מאפשרת לעשות דבר זה או אחר.

א. הצעיר לא יכול היה להביא את עצמו להכנס לתוך המכשיר, לשכב בשקט במשך 40 דקות ולעבור את הבדיקה.

וכשהוא נכנס לתבנית הזאת של החרדה, שבה האובססיות שלו עולות למעלה, הוא מסוגל להטריף את כל הסובבים אותו, ובמיוחד את אבא שלו.

וכך , בלי לעבור את הבדיקה, כועסים ומותשים אחד מהשני הגיעו שניהם מאוחר בלילה הביתה, כשאני דווקא שומרת על קור רוח ושלווה ומנסה להרגיע את צד א' ואת צד ב.

והצלחתי באופן זמני , כי בבוקר פרץ ריב כל כך קשה ביני לבין הצעיר שהביא אותנו למחוזות מאוד לא נעימים שבסופם הוא הולך לבית הספר בדמעות ואני חוזרת מחדר הכושר בלי להכנס לשיעור פלאטיס כי איבדתי את יכולת הריכוז שלי.

אבל אז, למטה, הצלחתי לפגוש את הצעיר בדרכו (באיחור מה) לבית הספר, וכששנינו רגועים יותר לאחר הסערה, יכולנו להתחבק , בלי דרמות מיותרות  והכאות על חטא, וללכת כל אחד לדרכו עם טעם קצת יותר טוב בפה.

ואחר כך הבוקר נמשך לו במין נעימות עצלה של יום שישי, עם ארוחת בוקר בבית קפה במרכז העיר, כשאנחנו יושבים וסוקרים את העוברים ושבים בהמולת העיסוקים של יום שישי בבוקר.

וכשחזרנו הביתה וא. הצעיר כבר היה שם , בא אלי ואמר לי "זאת תקופה כזאת אמא, את יודעת" ויכולנו לקבל, יכולנו להמשיך הלאה.

בשבוע הבא, ג. נוסע לחו"ל ואני שוב נושמת אוויר של לבד.

בחלק מהזמן לפחות.

שבת שלום חברים יקרים, עם כמה שיותר רגעים נעימים