(אין ספויילרים)

הצמרמורת הראשונה היתה כשיודּה הצליח להמלט לתוך חללית קטנה.

הצמרמורת השניה היתה כשנולדו הילדים, לוק סקייווקר וליאה.

כשהמסיכה ננעלה על פניו של אנאקין סקייווקר וקול נשימתו השורקת נשמעה מבעדה, פרצו פתאום הדמעות.

אני אוהבת סרטי מד"ב.

וזה אולי קצת משונה , כי לסיפרות מד"ב אני לא מצליחה להתחבר ולו במעט.

הסרט הראשון שהכניס אותי לעולם הזה, שעל פניו נראה קר ומנוכר , היה "מלחמת הכוכבים" הראשון.

שהוא בעצם הרביעי.

וזה היה לפני 28 שנים.

מכיוון שעולם המדע הבדיוני נברא ונעשה ע"י בני אדם יש בו כל מה שיש בעולם שלנו, כפי שאנחנו מכירים אותו:

יש חום  וקור , אנושיים וחייזריים.

ניכור.

חוש הומור.

יצירתיות.

אהבה.

שנאה.

כעס.

חמלה.

מכונות.

אנושיות.

ויחד עם זאת יש בו את כל הדברים שבוראים פנטזיה.

חייזרים שונים ומשונים.

מכונות משוכללות כמעט אנושיות.

נופים עטירי הוד, אימה ויופי.

קרבות עוצרי נשימה.

וחוסר הגיון מוחלט.

וכל זה ביחד, מביא אותי כנראה למקום שבו אני נסחפת אל תוך הסיפור, שהגיון כמובן אינו הדבר העיקרי בו, ויכולה להרגיש פתאום את הגוש הזה בגרון ואת הדמעות פורצות בסצינה שמחזירה אותי בבת אחת, 28 שנים אחורנית.

"מסע בין כוכבים נקמת הסית"'.

הסרט האחרון.

ובעצם, הסיפור רק מתחיל.

ונטלי פורטמן כפָדמָה שומרת על הכללים, הולכת לישון וישנה כשהיא מאופרת למשעי כולל גלוס מבריק על השפתיים.

א - מחייה

(זאת ההרגשה שלי בתום הצפיה. והוא כנראה יכתוב על זה מנקודת המבט המקצועית יותר.)