פרולוג (פתיחה):

יום שבת 16.8.03  

כתבתי ל"ההפוך" שהפוסט הזה הסתובב בתוכי מהרגע שקראתי אותו והביא אותי למחשבות ולמסקנה העגומה שאין לי, כרגע, הרבה דברים שאני אוהבת... ואז הוא כתב לי את הדברים הבאים: "...קודם כל, זאת לא היתה רשימה של דברים משמחים, זאת היתה רשימה של דברים שאני אוהב. אל תבלבלי בין השניים, אחד זה מבחוץ, שני זה מבפנים. חוץ מזה אל תנסי לחפש את הדברים שהכי משמחים אותך.. כאלה גם לי יש אולי 5. זה הצירוף של המון דברים קטנים שביחד עושים לי את החיים יותר טובים. תחשבי על ארוחת הערב שלך, על השידה ליד המיטה, על חברים טובים ולמה את אוהבת אותם, על מה שאת עושה כל יום כמו מצחצחת שיניים, מתקלחת, אוכלת, רואה טלויזיה. מה את אוהבת בכל דבר כזה, שיגרתי. תחשבי על זה, תהיה לך גם רשימה ארוכה..."

ושכמובן הוא מחכה לפוסט שלי ...  

אז החלטתי לכתוב פוסט בהמשכים, על הדברים שאני אוהבת וכשאחליט  שמצאתי אותם, או את רובם, אעלה אותו...מעניין כמה זמן זה יקח...  

הדברים שאני אוהבת:  

אנשים. את החברים שלי.

חברים שעוד יהיו לי.

לראות את "כתם" ישן בכל מיני מצבים מצחקים להפליא...

את "כתם" (האהבה שלי לחיות , זה בהחלט לא מובן מאליו...).

מוסיקה.

את הלילה.

לכתוב.

לרקוד.

לשבת במרפסת עם כוס קפה קר ולהריח את צמחי התבלין.

ללכת.  

*********************************

יום שבת 21.5.05.

וזהו.

הפסקתי.

לא יכולתי להמשיך יותר.

כמעט שנתיים.

כשכאב היה חלק נפרד ממני, מגופי, מנשמתי, מבשרי, דמי, והאוויר שאותו נשמתי, לא יכולתי למצוא ולו דבר אחד שיכולתי לחשוב עליו ושיעלה חיוך על שפתי.

ולא שישבתי ובכיתי ימים שלמים.

ולא שלא נהנתי מדברים שעשיתי, דברים שחוויתי.

עשיתי וגם נהנתי.

חלקית.

משהו היה שם חסר, כל הזמן.

משהו שם חרך אותי בבשרי בחוסר שלו.

ובחודשים האחרונים המקום הריק הזה הולך ומתמלא לו עד שלעיתים הוא עולה על גדותיו אבל לא עד כדי סכנת טביעה, אלא רק כדי צורך להתרוקן כדי שיהיה מקום למלא אותו מחדש.

והמילוי אינו רק ממקור חיצוני (אם כי יש למקור ההוא חשיבות גדולה ורבה) אלא , בראש ובראשונה, מעצם הבנות והכרות שהגעתי איתן ביני לבין עצמי.

ואז הרגשתי שאני יכולה להמשיך את הפוסט הזה.

כי הייתי פנויה לראות את הדברים הממלאים את חיי .

את אלו המעלים חיוך על פני.

שאיתם אני רוצה להקיף את עצמי ולתת מהם לאהוּבי ואוֹהבי.

הדברים שאני אוהבת.

אפילוג יגיע.

מחר.

(ובגלל שהפוסט הזה יצא ארוך מאוד, החלטתי להפוך אותו לסוג של פרומו (קדימון) לפוסט שיעלה מחר, בפרוייקט  האוהבים של ארז זוננשיין).