בזמן האחרון, בימים האחרונים ממש למדתי לומר בקול רם , צלול וברור את שאני רוצה.

ואין כוונתי לדברים פשוטים וטרוויאליים כמו  רצון לקנות משהו לעצמי או לבית, אלא רצון במובן גדול ורחב יותר שבו אני נדרשת לומר זאת למישהו זר ובעצם, לפני כן ובראש ובראשונה, לומר זאת לעצמי.

אני רוצה את "זה".

ו"זה" במקרה דנן, הוא משהו שקשור לעבודה.

לומר לאנשים שאני מתראיינת אצלם למשרה מסויימת, שאני רוצה אותה, ואפילו מאוד.

לא לשתוק ולחכות שיבינו את זה מתוך דברי.

לא ללכת לראיון בגישה של "אני אעשה כמיטב יכולתי והם כבר יראו ויבינו שכדאי".

אלא לבוא לשם ולומר את הדברים באופן הברור ביותר: אני רוצה את "זה".

והסיבות, כבר רבות ומגוונות.

לפני זמן מה עניתי למודעת "דרושים" לעבודה ששונה ורחוקה מאוד ולגמרי מכל מה שעשיתי עד כה.

עבודה שמקובל לראותה קשורה ושייכת לאנשים שצעירים ממני בשנים רבות, ופתאום התברר לי שלא כך, אלא ישנו ביקוש גם לאנשים בגילי.

זה לא היה משהו שהיה חלום שלי מאז ומתמיד, אבל כשהייתי צעירה לא חשבתי בכלל שיש לי סיכוי, שיש בי משהו , חיצונית ופנימית שיכול להתאים לעבודה הזאת.

ומה השוני הפעם?

האמונה בעצמי.

ומכאן ההעזה לנסות.

ימים ספורים לאחר ששמעתי על כך, ראיתי את הפרסום בעיתון, עניתי , שלחתי ומשם התגלגלו העניינים די מהר.

זומנתי והיום אני הולכת ליום מבדקים ארוך ומתיש.

אולי בגלל חוסר אמון ביכולת שלי לעבור את השלב הזה ולהמשיך הלאה, שמרתי על הזימון בסוד וסיפרתי רק לשתי חברות טובות.

אפילו מפני שני האנשים החשובים בחיי היום, שמרתי את זה בסוד (הם יחזרו כל אחד מהחו"ל שלו, וישמעו על כך בכל מקרה. אָחרי).

ככל שעברו הימים והתקרב מועד יום המבדקים, הלכה והתגבשה בתוכי ההכרה שאני רוצה את זה.

לא מתוך פנטזיה ילדותית/רומנטית על אופי העבודה אלא מתוך הבנה פנימית שזה משהו שמתאים לי מאוד לחיי היום, משהו שאני יכולה להינות ממנו ולתרום מעצמי.

ואתמול ישבתי וכתבתי בטוש על דף נייר גדול:

"אני רוצה להתקבל ל..." ותליתי על המקרר לזוועתו הגדולה של א. הצעיר ("אמא, תגידי את נורמלית? לא יכול להיות שאת באמת מתכוונת ל...")

כן.

הפעם הבעתי באופן חזק וברור את הרצון שלי.

בפני עצמי.

ועם הרצון הזה אני יוצאת הבוקר ומבקשת מכם, חברים וחברות יקרים  להחזיק לי אצבעות.

(ומצטערת, הפעם אני לא אוכל לפרט כאן יותר).

תודה