| 10/2003
יום כיפור- 6 באוקטובר 1973
06.00
מה לכל הרוחות הן הצעקות הללו?
מי צועק בחוץ בשעה כזאת, קורא למישהו לרדת למטה?
הלו, יום כיפור היום, מה זה? והשעה?
מתוך שינה עמוקה עמוקה שומעת מישהו צועק למטה. קוראים בשמו של השכן הג'ינג'י שלנו, מהכניסה השניה.
אני פוקחת עיניים לחצי, הולכת לחלון פותחת את השלבים בתריס ומציצה.
משאית צבאית גדולה עומדת למטה ולידה חייל שקורא לשכן שלנו "אלי, אלי"...
אין תשובה.
אני מפליטה קללה, סוגרת את התריס והולכת לישון...
לרגע לא מעלה על דעתי עד כמה הסיטואציה הזאת לא הגיונית ביום הזה...
10.00
כל המשפחה במטבח, מתארגנים לארוחת בוקר (לא, אנחנו משפחה חילונית אתאיסטית מובהקת לא צמה מעולם ביום כיפור, להיפך ולא נתחיל להתדיין על כך כאן ובכלל...).
אמא שלי מציצה לפתע מהחלון שמעל הכיור, הצופה לכביש ראשי שלידנו...
"משהו כאן לא בסדר" היא אומרת לאבא שלי, "יש המון מכוניות בכביש"...
הטלפון מצלצל באותו הרגע.
אבא שלי עונה וחוזר למטבח.
התקשרו מיחידת המילואים הקודמת שלו, נ.מ. והוא בדיוק היה במעבר בין היחידה הזאת להג"א ,עקב גילו.
איזה חוסר שקט חודר לבית, אבל שום דבר לא ממש ברור...
(שנות השבעים, אין שום דרך לברר מה קורה בעולם , אין רדיו וטלווזיה ואין כמובן שום אמצעי תקשורת אחר).
11.30
אינה חברה שלי באה אלי.
מסורת צעירה שקבענו לנו, בכל יום כיפור אני הולכת איתה לבית הכנסת, לפחות לראות מה זה, איך זה...
הרחובות סואנים מאנשים ומכוניות נוסעות יותר ויותר.
בבית הכנסת התפילות מתנהלות כרגיל, אנחנו לא ממש מתעניינות, יותר מסתכלות על הבנים...
חוזרות הביתה, יושבות על אדן המרפסת בקומה הרביעית אצלנו ומתחילות לחשב האם הולכת לפרוץ מלחמה.
מחשבות כמה שנים עברו בין מלחמה אחת לשניה, החל ממלחת השחרור ולא מצליחות להגיע לפי זה למסקנה סופית והחלטית (דהיינו, למודיעין לא כדאי להשתמש בשיטה הזאת לחישוב הסתברות למלחמה... ).
בין 13.30 ל 13.45.
אנחנו יושבים לארוחת הצהריים המסורתית של יום הכיפורים.
סטייק לבן (זה כדי שעניין החטא והעונש יהיה ברור לגמרי) וצ'יפס (לא תפוגן, לא היה אז משהו כזה), ארוחת חלומותי, שהייתי מחכה לה שבועות...
טלפון.
חבר של אבא שלי על הקו.
הוא שמע משהו ב BBC, אומרים שתהייה מלחמה...
בחוץ התנועה היא כמו באמצע היום ביום רגיל של השבוע...
אין שום מילה ב"קול ישראל".
חוזרים לאכול בשקט, ההורים שלי מדברים , האווירה רגועה, אין לחץ...
14.00
אזעקה.
הצופרים צורחים, אנחנו עם הביס בדרך לפה.
לא זוכרת מה עשינו.
כמה דקות לאחר מכן, אות הרגעה.
ברור שמשהו התחיל.
אני לא זוכרת איך, אבל אמא שלי נוסעת מיד לבית החולים.
אבא שלי, מסדר את השולחן והולך לישון את שנת הצהריים הקבועה.
מה זאת אומרת למה?
יש משהו אחר מה לעשות? מפציצים את תל אביב? יש רדיו?
לא.
עד שנדע יותר, נלך לישון...זה אבא שלי...
ואני ואחותי נשארנו לבד.
אין לי שביב זכרון באשר לשעות הבאות, רק שבערב שמענו את גולדה ברדיו (לא היתה לנו טלווזיה אז)...
ואז הבנו באופן מוחלט וברור שפרצה מלחמה.
מה זה אומר עבור ילדה בת כמעט 14?
לא הרבה.
לא הרבה לחץ. דווקא אפילו כיף לעיתים...
אווירה של דחיפות. משהו באוויר, של סערה מרגשת.
מאפילים את הבתים, את פנסי המכוניות.
חדשות כל הזמן. אני צמודה לרדיו.
שומעת את המהלכים אבל כמובן לא מודעת לסכנה הגדולה שנשקפה למדינה בימים הראשונים של המלחמה.
מאמינה ובטוחה באופן מוחלט וברור שנגמור את זה מהר כמו שגמרנו במלחמת ששת הימים (שהסתיימה עבורי מהר מכדי שבאמת יכולתי להינות ממנה ומהשהות שלנו אז בבית החולים שבו אמא שלי עבדה...).
אין כמעט לימודים בבית הספר בימים הראשונים שלאחר מכן (הייתי בכיתה ח' ביסודי).
לא מטרידים אותנו, את הילדים בשום דבר, למבוגרים יש דברים אחרים שמעסיקים אותם.
אמא שלי נמצאת שעות ארוכות בבית החולים ולעיתים נשארת לישון שם.
אבא שלי, שנפל בין הכסאות, שוחרר מיחידת המילואים הקבועה שלו, נ.מ. שאתה היה בסיני במלחמת ששת הימים, ועדיין לא גויס להג"א, לא יכול היה לשאת את העובדה שהוא יושב בבית באפס מעשה , והיה משוטט ברחובות השחורים והאפלים כדי למצוא מעט מרגוע לנפשו...
והכי חשוב מבחינתי, היו שידורי טלווזיה כמעט לאורך כל היום, ובמיוחד בשבת בבוקר !!! ממש פלא עולמי, והייתי הולכת בכל שבת לחברה שלי, אינה, ושם מסתכלת שעות במכשיר הפלא המרצד בצבעי שחור לבן...
עם הזמן המלחמה נכנסה לשגרה שלה, הלימודים חזרו למתכונת כמעט רגילה והחיים מבחינתי, כילדה, היו כמעט ורגילים לגמרי.
עדיין שומעת הרבה רדיו בהכוונתו ובהסבריו הכל כך טובים של אבא שלי, המורה שלי בכל אשר לאקטואליה ואידאולוגיה...
קולטת לעיתים את "קול הרעם מקהיר" תחנת השידור התעמולה המצרית שהיתה מספרת לנו, בעיברית קלוקלת ומצחיקה בטירוף שהינה, ממש ממש בקרוב, עוד שעות ספורות הם כובשים את תל אביב וזורקים את כולנו לים.
שומעת את השבויים שלנו במצריי מדברים שם, דברים נגד המדינה ולא מבינה עד שאבא שלי מסביר לי, שזאת הדרך שלהם להראות שהם בחיים ואז לא יפגעו בהם, והם לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים...תעמולה...
מבינה יותר את משמעות המלחמה כששומעת יום אחד בגלי צה"ל שרס"ן אהוד דפנא, שעליו נכתב שיר ילדותי "אודי חמודי" (אודי חמודי הוא ילד קטן, גר הוא הרחק שם בעמק בית שאן, לה, לה, לה...) נהרג במלחמה, ופורצת בבכי שלא מבינה אותו, מהיכן הוא בא...
הימים עוברים, מושגים חדשים נכנסים ללקסיכון (ואני כותבת עכשיו מהזכרון בלי לקרוא את המוספים הרבים שהודפסו השנה):
הארמיה השלישית, פאיד, ארץ גושן, ג'בל עתקה, מוצבים, מוצב ה"מזח", גאלקסי (מטוסי הענק האמריקאים שהביאו בשיירה אווירית תחמושת ונשק לאחר שמצבנו היה כמעט על סף אסון), "נשבור להם את עצמות", גשר הגלילים, הצליחה, החווה הסינית, ועוד ועוד...
מעניין, שיש לי יותר זיכרון על החזית הדרומית מאשר הצפונית...לא יודעת מדוע...
לפעמים היתה לי תחושה שהמלחמה הסתיימה ואני לא יודעת מזה, עבורי, החיים נמשכו כמעט כרגיל, מעבר לכך שלא יצאנו והסתובבנו בחוץ לאחר שקיעת השמש...
ואז, זה נגמר.
חתמו על הסכמי הפסקת האש בדרום ובצפון , התחילו המהלכים הדיפלומטים בתיווכם של האמריקאים והסובייטים וזהו. מבחינתי המלחמה הסתיימה...
והחלו הימים שלאחריה...
ההלוויות האין סופיות, בתחילה לקברי אחים מרוכזים ואחר כך , בנפרד (בינהן, ההלוויה של השכן הג'ינג'י שלי שלא חזר מהמלחמה).
הסרטים בטלווזיה מסוריה ומצריים עם המוני השבויים שלנו...
הספרון שכולם קנו, שבו היו כל שמות 2,800 ומעלה (אם אני לא טועה) של ההרוגים המלחמה...
הספר "המחדל". קראתי אותו, הבנתי מעט מאוד
ומתחילה להתגבש באוויר הרגשה שמשהו לא היה שם בסדר...
לגמרי לא בסדר...
אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי...
ומאז, בכל יום כיפור, בשעה 14.00 אני עושה כנראה מה שהרבה ישראלים שהיו אז עושים, מציצה בשעון, ומקשיבה...
אין כלום.
הכל בסדר.
בינתיים...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
