שהדרך שלי להתמודד עם הדברים היא להיות במין ריצת אמוק שכרגע חייבת לשאת אותי רחוק מאוד מהאדם שאולי דווקא אליו אני צריכה להיות קרובה:

אני.

כאילו לא עזבתי מעולם , כאילו חיי לא נעצרו לשבועיים.

כאילו לא השתנה דבר.

אירגנתי לעצמי מיד, עוד כשהייתי בוורשה סדר יום מהודק וצפוף לשאר ימי השבוע.

כל המחשבות, כל ההחלטות התפוגגו להם בעשן החזרה הביתה ואני נעה, כמו השפן של אנרג'ייזר,  על מסלול בפול גז ובטורבו.

אל תלחמי , אני אומרת לעצמי, תני לעצמך את הזמן, את יודעת כבר את הדרך בה המנגנון השומר עליך פועל.

אל תלחמי, הוא עוצר רגע לפני שהכאב גדול מדי.

הוא עוצר בזמן.

ואני, מתוך הידיעה הבטוחה שכך הדבר, עוצמת את עיני, וצוללת פנימה...