כבר אמרו לא פעם שהתיק שאנו נושאים איתנו, מהווה סוג של אלגוריה לחיים שלנו, כפי שאנחנו רואים אותם.

כפי שאנחנו נושאים אותם בנו.

ואצל הנשים, על אחת כמה וכמה.

בעבר התיקים שלי שלי היו גדולים, מלאים מכל וכל, כשהכל כמובן חשוב ובלתי ניתן לוותר עליו.

סוג של מהפך שעשיתי לפני שנה וחצי, הביא אותי לעולם התיקים הקטנים, אלו שאני לא יכולה לדחוף לתוכם כל מה שעובר בידי באותו הרגע ולשכוח ממנו לעד.

התיק הקטן דרש ממני ללמוד את סוד הצמצום והוויתור על הגודל והאפשרות לעירבול המרחב הפנימי בתוכו, היה לי קשה מנשוא אז.

אבל הימים עברו, ולמדתי להסתדר עם תיקים קטנים יותר.

למדתי לסדר את הדברים בתוכם בחוכמה ובאופן כזה שלא יהיו מנופחים ושאוכל למצוא אותם מיד בעת הצורך.

למדתי, אבל זה אינו אומר שגם תמיד יישמתי.

התיק האחרון שלי, היה מבולגן תמידית.

שום דבר ששמתי במקום שלו, לא נשאר שם, תמיד מצאתי אותו במקום אחר וגם זאת, לאחר שהייתי צריכה להפוך ולהוציא החוצה חצי תיק.

זה עיצבן אותי, זה העיק עלי.

והיום, היום הרגשתי, שהמערבולת הפנימית מתערבבת עם המערבולת שבתיק והוא פשוט חונק אותי.

אז החלפתי אותו וקניתי חדש.

ועכשיו לאחר שהחלפתי את התיק וסידרתי אותו מחדש, אולי אצליח לגעת ולסדר את הבית השלי, שמהיום שחזרתי ארצה, הכל נערם בו באי סדר מוחלט בלי שום אנרגיות בתוכי לעשות משהו בעניין...

יכול להיות מצב שבו בוכים כל הזמן אבל זה בסדר?

אומרים לי שכן.

אז הנה, אני בסדר...

עדכון 19.10

ואחרי שכתבתי, ירדתי ולקחתי את זה פרוסות פרוסות במקום כיכר לחם מלאה:

כל פעם קצת.

קצת מטבח.

קצת סלון.

קצת ספרים שהונחו במקום.

קצת ניירת.

קצת לטאטא.

ומשהו קצת נרגע...