אם איתרע מזלך, וחטפת כאב ראש, שיניים, בטן או איזה מרעין בישין אחר ואתה נמצא וורשה (ואולי גם פולין בכללותה) , בכל מקום בו יפלו עיניך, יעמוד מולך בית מרקחת אחד.

או שניים.

או שלושה.

או יותר.

הפולנים חובבי תרופות, וכפי שאמרה לי הסטודנטית הישראלית המקסימה שליוותה אותנו שם, הם גם היפוכונדרים.

כמו שאצלנו יש שלוש מספרות על 100 מטר, כך אצלם בתי מרקחת, APTEKA בשפתם.

זה מאוד מרגיע לדעת שלפחות את הכאבים הפיזיים של גופנו אפשר להרגיע שם בקלות.

וורשה אינה דוגמא לפולין.

דאגו להסביר לי שוב ושוב אותם אנשים מהקהילה הישראלית הקטנה והדי מצומצמת שם, שלקחו אותנו , אותי תחת חסותם.

בוורשה הכבישים רחבים ומתוחזקים, הבניינים (אפילו בנייני הקומות הענקיים, פאר הבנייה בתקופה הקומוניסטית) נראים די סביר (בהשוואה לבוקרשט לפחות), מרכזי קניות ענקיים בכל מקום, קו רכבת תחתית אחד , נוח, פשוט וחדיש (ופריקית רכבות תחתיות שכמוני נסעה בו פעמיים. על החשמלית וויתרתי לאחר שבררו איתי שאני לא נושאת תכשיטים עלי).

ובכלל , תחושה של עיר שהופכת להיות מערב אירופה ככל שהשנים עוברות .

אני, שנזרקתי לשם ללא שום הכנה מוקדמת, ובזמן המצומצם שהיה לרשותי להתרשם ולהינות מהמקום, לקחתי ממנו את כל מה שיכולתי ולא הפסקתי להסתכל במקומות ובנופים המקומיים אפילו באותם המסלולים אל ומבית החולים ולמלון (כשבכל פעם הנהג נוסע בדרך אחרת).

אי אפשר לשכוח את העובדה שלמעשה העיר הזאת כולה בנויה מחדש ואפילו הבניינים הישנים ב"עיר הישנה" הם בעצם משוחזרים, לאחר הפצצות חיל האוויר הנאצי שמחקו כמעט את העיר בסוף מלחמת העולם השנייה.

לזכותם יש לציין שהם עשו את זה באופן כמעט מושלם ומי שאינו יודע לא היה מתאר לעצמו.

יש הרבה ירוק בוורשה.

מעצם היותם לא משופעים באמצעים כספיים , הבילוי המרכזי שלהם הוא בילוי בפארקים.

וכאלה ישנם לא מעטים וגדולים מאוד (כשרובם מוקדשים לגנר להאגדי  פילסודסקי , מנהיג פולין הנערץ בתקופת הפריחה של לפני מלחמת העולם השניה), וכמו כן, ישנן אותן חלקות אדמה שאנשים בעיר יכולים לחכור ולגדל של פרחים, ירקות וגם עצי פרי.

וכך נוסעים בשדרות הרחבות מאוד של וורשה, ומשני הצדדים ישנו המון צבע ירוק המנומר בכתמים צהובים/סגולים של פרחי "אמנון ותמר" האהובים גם הם מאוד על הוורשאים.

הנשים בוורשה יפות .

הצעירות כוונתי.

יש בהן משהו שהוא לא סלאבי מובהק ואפשר לעיתים לראות אפילו משהו סקנדינבי.

הגברים מצד שני...

טוב , נו, לא הלכתי לחפש שם גברים...

אבל גם לא היה במה לשטוף את העיניים!!!

את מרכזי הקניות כבר הזכרתי והם עולים בוורשה בשנים האחרונות, כפטריות אחרי הגשם.

אני הייתי בשניים, מהגדולים שבאזור, לשם הייתי הולכת לשנות אווירה ותחושה לאחר השעות בבית החולים.

הראשון, קניון מוקוטוב, הצליח להביא אותי למצב של חוסר אונים מוחלט.

קניון ענק, נבנה ע"י חברה ישראלית, בנוי כמו תמנון של כמה מרכזים וממנו יוצאות זרועות נוספות, כך שבכל פעם שאת רוצה לחזור למקום כלשהו, ולקנות דבר מה ששכחת, את פשוט מוצאת את עצמך , מסתובבת שוב ושוב, מגיעה בכל פעם לזרוע מפלצתית אחרת , עד שרק בסופו של דבר, כשסוליות נעלייך נשחקו כבר לגמרי , ואת כבר בוכה ומחשבת את קיצך לאחור, הנה נצבת מולך בדיוק החנות אותה התחלת לחפש שעתיים קודם.

קניון ארקדיה הוא הגדול ביותר בוורשה, ולדעתי, מהגדולים באירופה, בנוי בצורה שפויה יותר, ריבוע ענק, כך שאפשר לסמן את נקודת הפתיחה והסיום באותו המקום בלי ללכת לאיבוד.

הכל יש בוורשה.

מהפשוט ועד הכי יקר.

ויש גם סופרפארם  (כן, את הביקור שלי אצלם הם לא ישכחו עוד הרבה זמן...).

ומה עוד אזכור מוורשה (מעבר להתנסות האישית שלי שם בתוך ההוויה המשברית שבגינה הגעתי) ?

את הלבביות של הפולנים שלמרות שאינם יודעים אנגלית, לא ישאירו אותך לבד וינסו לעזור בכל מקרה.

את האוכל המקומי הטוב שאכלתי במסעדה פולנית ואת הקפה הטוב שאפשר למצוא שם בכל מקום.

את העובדה שלגרוֹש (החלק המאה של הזלוטי) עדיין יש שם ערך ושהזלוטי עדיין זול יחסית וקל לחשב אותו מול השקל .

את בית החולים הענק , המשוכלל, הנקי והמצוחצח ועם כל זאת היה בו משהו מיושן, שהזכיר ימים שהיו כאן פעם.

את תחושת הקירבה המסויימת שעלתה בי בכל פעם שראיתי מילים שנטמעו בשפה העיברית ובאו מהפולנית: רמונט, פריזורה, גווארדיה  ועוד מילים שכרגע שכחתי.

את הסיור בחלק הקשור ליהודים , לגטו (שעליו עוד אכתוב).

את מזג האוויר הבלתי צפוי שמתחיל ביום של שמש חמימה ומסתיים בערב של גשם זלעפות.

ואת מראה פס הכסף של נהר הוויסלה ושני הגשרים שמעליו שנראה יום אחד, מחלוני בקומה ה 14, כאילו הוא בוער באש אדומה.

שלושה שבועות (ממחר) לנסיעה וכאילו כל עולמי התהפך עלי.

ג. חוזר היום הביתה.

וגם אני.

חג שמח חברים יקרים, חג לבן (גבינות), זהוב (שיבולים) וחמים (הקיץ כבר כאן) .