זאת היתה שיחה לא קלה...למרות שהיו בה חוזק, אופטימיות ותקווה מסויימת...

וכשהסתיימה עליתי למעלה, פתחתי את הצנצנת עם הדברים המלוחים, לקחתי מלוא החופן נשנושים בטעם זעתר (?!), פתחתי את הצנצנת של הבייגלה ולקחתי מלוא החופן בייגלה גדולים מלוחים.

ירדתי למטה.

אכלתי כמעט את כל מה שהיה בצלוחית. במין בולמוס כזה שלא יכולתי לעצור בעדו...

עליתי שוב.

אכלתי כמה וופלות.

והכנתי לי תה מנטה (?!!)...

עכשיו היתה לי בחילה נוראית...

למה הייתי צריכה את זה?

למה עשיתי את זה?

הרגשתי שאני צריכה משהו כדי להחזיר אלי את המציאות שלי...והאוכל היה הדבר הכי מוחשי באזור מבחינתי...

האם קיבלתי את המוחשיות שחיפשתי? האם אני שוב מוצאת נחמה באוכל? האם אני צריכה נחמה?

לא.

קיבלתי בחילה...וטעם של זעתר בפה...

נקודה למחשבה...