סתם בוקר של יום שני בשבוע (שזה כבר טוב יותר ), סתם בוקר של חול המועד, עם הכבישים הריקים גם בדרך שלי לעבודה, שגם כך היא קצרה ולא פקוקה...

סתם בוקר של חופש לילדים , בלי הצורך לצעוק ולהעיר את הבן יקיר לי הצעיר, עד שמתעורר סוף סוף לקראת שמונה ולא מבין למה אני מציקה לו ומטרידה את חייו...

סתם בוקר שהחל דווקא בריב עם ג. הבכור, שהפך את היום ללילה ואת הלילה ליום, ריב שהמשיך לשיחה ארוכה, מלב אל לב בינו לבין האמא שלו, שהודיעה בעבודה שהיא מאחרת כי היא צריכה לעשות משהו חשוב מאוד ...לשוחח עם הבן שלה...

סתם בוקר שבו ראיתי שהקשר העמוק שנוצר ביננו כשהיינו , לא מעט שנים, רק שנינו, אני והוא, נשאר חזק למרות ההתרחקות הטבעית שלו בשנים האחרונות, עם ההתבגרות שלו...

סתם בוקר בו הבנתי שהכמיהה שלו "למשפחה חמה" היא למעשה למשפחה גדולה, עם הורים, ילדים, סבים , סבתות, דודים, דודות, שבאים ונמצאים כל הזמן, וההמולה והשמחה גדולים כפי שרואה אצל החברים שלו, ורוצה כל כך...

ואין, פשוט אין...

סתם בוקר שבסופה של השיחה נתן לי לחבק ולנשק אותו נשיקה קטנה...

סתם בוקר של אמצע חג, עם תוכניות מיוחדות ברדיו, עם שירים חדשים וישנים...

סתם בוקר של שקט בעבודה, הבוסים אינם (וטוב שכך...), כמעט ואין טלפונים, אין פקסים...מין שקט כזה במשרד...

תחושה של המתנה באוויר, המתנה לימים האלה, שיבואו אחר כך, הימים של "אחרי החגים"...

סתם בוקר בו נכנסת בזהירות עצומה, לאט, לאט, לאט, לחלון שנפתח לפתע אתמול, מחייכת חיוך קטן פה ושם, מרשה לעצמה לחוש את הליטופים האלה בלב, את הציפיה המתוקה, את תחושת הבטן (שכנראה לא שיקרה גם אז...) שאומרת שהפעם, הפעם העיתוי הוא הנכון ולראות איך כל ההתנסויות והחוויות שהרשאתי לעצמי לחוות בשנה הזאת, עם הכאבים שלעיתים באו יחד איתם, מביאים אותי להתייחסות אחרת לגמרי לחלון ולאיש שנמצא מאחוריו...

בוקר.

סתם בוקר כזה...

בוקר טוב ויום הכי טוב שיכול להיות...