כל מה שרציתי היה להכנס למיטה , לכסות את ראשי בשמיכה ולהשאר שם מעתה ועד עולם.

והייתי מאוד קרובה לכך, אלמלא חוסר הנחרצות שהיה בי ועד שכמעט התקשרתי לבת דודה שלי שבאה לתל אביב מהדרום הרחוק, ראיתי שכבר צהריים, היא בטח כבר בדרך ולא היה נעים לי להבריז לה.

ילדה טובה רומניה שכמוני.

וכך מצאתי את עצמי, לאחר בוקר של סידורים אדמיניסטרטיביים ודומיהם בתל השומר, נזרקת בבת אחת לבילוי סטייל שנות השמונים המתוקות, בדיזנגוף סנטר , ורק היה חסר שנשב בקפה "שלי" ונזמין עוגת "היער השחור" גבוהה ועתירת קצפת ודובדבנים , כדי שאני ארגיש רטרו פאר אקסלנס.

כמעט ביטלתי, אמרתי לה כשנפגשנו בסופו של דבר בשעה הנקובה, אני לא חֶברה כל כך טובה היום, והחנקתי דמעות שפרצו ממני בערך בכל פעם שנשמתי נשימה לא עמוקה במיוחד.

אבל היא חיבקה בשתיקה והלכנו לשבת על סלט וקפה מצויין ב"קפנטו" ומצאנו את עצמנו יושבות שם כמעט שעתיים שלמות של שיחה על מה שקרה לג. על ההשלכות, על וורשה ובכלל.

ובלי שארגיש בכלל, לאט לאט הכבדות הזאת, המועקה שהיתה בי מהבוקר הלכה והתפוגגה, הלכה ונעלמה.

כך שכשהלכנו לראות את התערוכה כבר הייתי במצב הרבה יותר טוב.

אני מאלה שצריכים להבין בברור מה אנחנו רואים למול עיננו לכן היה לי לעיתים קשה עם המופשטות שבמוצגים שהיו שם.

נוסף על כך, הנושא "לינה משותפת" רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב, בניגוד לבת דודתי, שחיה את כל חייה עד גיוסה בתוך סיטואציה הזאת.

אבל אהבתי מאוד את המחשבה היצירתית ואת הדרך שהאמנים הביאו אותה לידי מימוש (התמונות מהבלוג של "עיניים בגב")

היה מעניין להסתכל ולשמוע את ההסברים , מתוך נקודת המבט שלה (הלא כועסת ולא כואבת בניגוד ליוצאי קיבוץ אחרים) על ילדה קטנה שלעולם לא מרגישה את החיבוק של אמאבא מעבר לשעות המותרות.

וכשבדקתי בתוכי, בסופו של יום , לאחר הליכה ארוכה ארוכה (עם עקבים!!) בעליות ומורדות העיר מודיעין (ואל תשאלו, באמת אל תשאלו...) מצאתי שלא נשאר שם דבר וחצי דבר מהאבן ששכנה שם בבוקר.

מסקנה?

שמיכה אולי בפעם הבאה...