עוד כשעמדתי בצד, בזמן ששיעור המדרגה הרצחני היה לקראת סיומו, הרגשתי שאין בי כוח.

לא בגלל עייפות פיזית שבאה מתוך מאמץ ועבודה קשה לאורך זמן ואולי גם מעט שינה בלילה, אלא ממקום של עייפות נפשית.

כאילו הכוח אוזל מתוכי בלחץ דם נמוך.

שלושה שבועות וחצי אחרי הפעם האחרונה בשיעור עיצוב/פילאטיס והרגשתי שאולי הגיע הזמן לחזור.

למכון עצמו חזרתי עוד בשבוע שעבר, להליכות מתונות יחסית על ההליכון.

הרגשתי שאין לי כוח וריכוז להקשיב ולבצע את ההוראות של המדריכות, והצורך שלי להקשיב לקולות הפנימיים שלי, בתוך מוסיקה סוערת ואופרת סבון מיקרית או תוכנית אחרת חסרת פשר או משמעות, מולה אני נוהגת ללכת.

עברו עוד כמה ימים והרגשתי שהגיע הזמן לחזור גם לחלק הזה של העבודה על גופי, החלק שדורש ממני יותר.

וכך עמדתי בצד, מחכה ששיעור המדרגה יגמר ושיעור העיצוב שלנו יחל, מעבירה את איכשהו שלב האירובי ואז משקולות הידיים.

ואין לי כוח.

כאילו לא עשיתי מעולם את התרגילים הללו.

כאילו לא הגעתי לשלב מתקדם יחסית, בהשוואה לכושר הכללי שלי, בהשוואה למה שהייתי.

כאילו לא היה מעולם.

תשארי רק לחלק הזה , עודדתי את עצמי, ותעשי רק כמה שתוכלי.

ונשארתי.

ואחר כך רק לחלק של הירכיים הפנימיות.

והחיצוניות.

והבטן.

רק מה וכמה שאת יכולה, הזכרתי לעצמי.

ונשארתי את כל השעה כולה.

קצת כואבת ומרגישה שרירים שכבר מזמן לא הרגשתי אותם,

ואת האנדורפינים זורמים בדם

ואת ההרגשה הטובה שאחרי אימון טוב.

עם הידיעה, שבכל פעם מחדש, אולי לא יהיה לי כוח בהתחלה, אבל אני אעשה רק מה וכמה שאני יכולה.

ואמשיך.

ואם זה לא סוג של פוסט אופטימי, אז אני לא יודעת מהו...