של הדינמיות של הדברים כשהם מתרחשים...

כשאת לא מצפה לשום דבר, ולא לחוצה על שום דבר, מנסה להתאושש מקשר קצר אך אינטנסיבי עד שכמעט שרף את כולך ונשמתך, נותנת לדקות ולשעות לעבור דרכך, מרגישה סוג של רוגע פנימי שלא הרגשתי בכל השנה האחרונה....

סוג של בטחון...

שקשור ותלוי אך ורק בך...

משהו שאומר: זה יקרה כמו שאת רוצה את זה, ואת תהיי בסדר...

הכי בסדר שבעולם...

(אני חושבת שברגע זה גנבתי שורה מהשיר של גלי עטרי..., סליחה)...

מחייכת, אבל מרגישה את שתי הרגליים נטועות כל כך חזק על הקרקע...עמוק בתוך הקרקע...

מרגישה שמסוגלת ויכולה להתרגש אבל לא לאבד שליטה, לא להרגיש שהאדרנלין והריגוש חונקים אותי...

ודווקא הוא, בהתחלה ההיא שלנו, לפני שבועות, כמעט חנק אותי מההתרגשות שחשתי אז...

מהמילים שלו...

ועכשיו...

לא...עדיין לא...

מרגישה לפעמים על גג העולם.

מסתכלת על עצמי מהצד, רואה את הצחוק בעיניים, החיוך הקצת מסתורי על השפתיים, את הרוגע שבו הדברים שוכנים להם בתוכי, וחושבת: הזאת את?

כן, זאת אני...