"זה היום הגרוע ביותר בשנה",

אמרה בכעס המלצרית , שבפניה היה משהו קשה וגס למראה.

חוף ים במרכז הארץ.

ביום האחרון ללימודים.

מוצף בתלמידים סעורי הורמונים ובשלבים אלו או אחרים של עם/בלי חלקי בגד ים.

הכל תסס שם בהמולה של שחרור מעול הלימודים וציפיה לימים ארוכים של בטלה מתוקה כאן או בכל מקום אחר.

המוסיקה רעמה בקולי קולות, השיחות קלחו בצעקות שניסו להתגבר עליה.

הרעש היה מחריש אוזניים.

ויחד עם זאת נהניתי מכל רגע כשאני בעצם חווה לראשונה בחיי, חוויה שכנערה היתה רחוקה ממני מרחק אלפי שנות אור... 

היתה שם תחושה שהכל פתוח לפניהם.

הכל פרוס.

וכל מה שנדרש הוא רק להושיט את היד

ולקחת...