רק מתוך שפתי החשוקות אני מרגישה פתאום את המתח שנמצא בי כנראה לאורך הזמן.

בלי שאשים לב אני נוהגת להדק  בחוזקה , בזמן מתח או חוסר מנוחה, את לסתותי ורק לאחר זמן מה כשבעצם הכאב הוא זה שמעיר את תשומת ליבי לעובדה, אני הופכת להיות מודעת לכך.

ולכאורה אין סיבה למתח הפנימי.

יום של סידורים וגם ארוחת צהריים יחד.

ג. ואני.

אנחנו מבלים לא מעט יחד עכשיו.

כמין המשך לימים של וורשה, שם היינו יחד שעות רבות ביום . אמנם בתוך הבועה של בית החולים, אבל היתה מין תחושה של נינוחות בישיבה הארוכה והיומיומית הזאת.

והיחד הזה ממשיך גם כאן, כשאנחנו מנסים למצוא את השיגרה שהיתה לנו ולארגן אותה בתוך סדר חיינו החדש.

ובבסיס ישנה גם הנינוחות.

עד שפתאום זה מרגיש לי

יותר מדי.

ואז עולה תחושת המחנק, ויחד איתה, בלי להיות מודעת לכך לגמרי, גם הלסתות החשוקות ושרירי הפה הכואבים.

לפני כשנה הגעתי למסקנה שאני יכולה להשאר כאן כי יש לי את החופש, הלבד שלי בתוך הזוגיות, ואני באה והולכת איתו כרצוני ולפי צרכי.

לפעמים אני מרגישה כאילו היכולת הזאת נלקחה ממני עכשיו.

לא שנאמר משהו.

להפך.

אבל בתוכי אני מרגישה לעיתים כאילו כבלים בלתי נראים זורמים בתוך דמי...