פגשתי אותה תחת עיניים עצומות.

היא עמדה שם מחייכת ואחר החלה מתקרבת אלי, כשאני יושבת במקום הקבוע שלי, בנישה ספונת העץ ומרופדת הכריות  באותו בית עלום, במחוז הכיסופים המדומיין שלי שנמצא על קצה גבעה ירוקת אחו מוקפת מצידיה ביער ירוק עד.

היא היתה גבוהה, ארוכת שיער תפוס בקוקו גבוה, וסרט לבן מקשט אותו.

והיתה לבושה בלבן.

חולצה קייצית חסרת שרוולים, מכנסי 7/8 אופנתיים וסנדלים/כפכפים לבנים.

יפה, גבוהה, מוקפדת.

כמו ברבי בלבן.

היא היתה

אני.

בתוך מסע שערכתי במין רפיון שריחף אותי אל ומנמנום עמוק לתוך יכולת להסתכל בה ולהבין מה היא אומרת לי אפילו בלי מילים, רק עם חיוך בוטח שנשאר על פניה כל הזמן.

היתה בה נינוחות שבאה מתוך בטחון עצמי עמוק ושלמות מלאה.

מהאנשים הללו שעוד מרחוק ברור ומורגשת הידיעה הבוטחת במי אני ומה אני רוצה בחיי, והיכולת להשיגם.

ומתוך כל המוקפדות החיצונית שבה, שבה כל שערה עומדת במקומה ואין טיפה של זיעה מבצבצת עליה עלתה בי תחושה של משהו שאינו לגמרי אמיתי.

שהוא כאילו חייב להיות שם , בלי קשר לרצון הפנימי שיהיה שם.

הלבן המוקפד של המראה החיצוני הרגיש לי "יותר מדי".

יותר מדי מסודר, יותר מדי מאורגן, יותר מדי

יפֶה.

אבל הצד הפנימי שבה,  הצד הפנימי של הנינוחות מתוך הבטחון העצמי והקבלה השלמה, הרגיש לי מאוד

אמיתי.

ולשם שאפתי להגיע.

שני צדדים באותה הדמות.

שני צדדים שהם הדמות.

ואני, שהיא החלק השופט שבתוכי שזימנתי אותה אלי בדמיוני, מורכבת באותה המידה מאותם הצדדים

הבנתי שיש בי את המלחמה הזאת כל הזמן, בין הצד החיצוני , המוקפד שנראה הכי מצוין שאפשר ובין הרצון שלי לפעמים להשאר בטרינינג הישן  והבלוי,  וחוסר היכולת שלי לקבל את הרצון הזה שמפחית את החלק המושלם שבי, שבדמיוני.

ואותה המלחמה בתוכי שדורשת מצד אחד, לדאוג שכל התחומים בחיי יהיו מסודרים, מאורגנים ומתפקדים באופן הקרוב ביותר לשלמות, ומצד שני רוצה דווקא  להשאיר דברים שיחכו לזמן הנכון להם אצלי...

(תחושות ומחשבות  שעלו בי בתוך פגישה של דמיון מודרך בנסיון להבין את המועקה שהדחיינות שלי מעלה בי, ומכאן אולי הפוסט  לא לגמרי ברור לקוראים מהצד).