וזה אולי אפילו כבר משעמם  לקרוא את הריטואל הזה של הימים הנמוכים והכבדים הללו, שמתחילים דווקא באור בהיר ושמח ובלי שום סיבה או טריגר הנראה לעין הופכים לאחרים.

אני יודעת שישנם אלו שקשה להם לראות אותי כך.

אני מרגישה לעיתים שאני  מתישה ומשעממת את עצמי עם המעגל הפנימי הזה.

 מוכן ומחכה בטיוטות פוסט עליז ומצחיק (לעניות דעתי הקובעת בבלוג זה ) שתכננתי להעלות היום, אבל כשבאתי לכתוב פרצו הדמעות שהיו אצורות שם מהבוקר וידעתי שלהעלות את הפוסט ההוא עכשיו, זה לעשות שקר בנפשי מול הכתיבה שלי כאן.

  בשלוש השנים האחרונות (פחות חודשיים) אלו הימים הרעים ביותר שאני זוכרת (וכן, אני זוכרת את הירידות במצבי הרוח והכאב הפנימי הבלתי פוסק שבא ממקום של צורך שאינו מתמלא. זה סוג של קושי עכשיו. סוג אחר של "רע"),  והעובדה שהיום אני יכולה לקבל ולהתמודד עם ימים כאלה בקלות רבה יותר יחסית, מבעבר לא הופכת אותם באופן טבעי לקלים יותר .

באתי לישרא כדי לכתוב בראש ובראשונה רגשות.

כל מה שעולה בראשי וכל מה מרגיש בליבי.

ואם לעזאזל אני לא אוכל לכתוב את הרע הזה כאן , אז מה בעצם אני עושה כאן בכלל...?

(לא שמישהו בא בטענות. זה רק אני אל עצמי... )