ואז מצאנו את עצמנו , עומדות  במעלה המדרגות של האמפיתאטרון בלטרון, אוחזות אחת בזרועות השניה,

ובוכות.

נתק של 17 שנה (עם נסיונות שלי לחדש את הקשר דרך אתר חבר'ה)  הסתיים לו בחטף כשפתאום ראיתי, כמה שורות מתחתי,  פנים שלא השתנו כמעט  מאז השנתיים שחלקנו חדר בבסיס ובנינו חברות אמיצה ביננו.

קראתי לה.

היא  הסתובבה, הסתכלה ולא זיהתה מיד (קצת השתניתי מאז, אין ספק ).

פמה , אמרתי לה והעיניים נפקחו.

התקרבנו אחת לשניה, התחבקנו ובכינו.

ואת טקס סיום החלק הבסיסי של קורס הקצינים שבו משתתפים הבנים שלנו, ראינו כשאנו ישובות אחת ליד השניה.

מהשמיים אני אומרת לפעמים.

או לפחות ממי שאחראי על העיתוי של הדברים...