חודשים שלא יכולתי להאזין יותר למוסיקה המתוקה שבאה ממנה, שאותה היא שרה...

חודשים שהייתי צריכה משהו חזק יותר, משהו שחותך בי קצת כי כל הזמן משהו אחר חפר בתוכי...משהו שיהיה באותו החוזק של הכאב , שיכול לעמוד מולו...

והמוסיקה של אמה שפלאן ושרה ברייטמן היא לא כזאת...

היא לא מכה, היא לא חופרת, היא לא מגרדת את העצם...

היא נשפכת, היא רכה, היא מלטפת...

ואני לא רציתי ליטוף כזה ...

לא רציתי ליטוף מהמוסיקה...

רציתי ליטוף ממך...

ולא היה אחד כזה...

ועכשיו, פתאום מצאתי את עצמי חוזרת גם אליה...ואל שרה ברייטמן...ואל המוסיקה המלטפת...

כי אתה כבר איננו ואני לא מתגעגעת אליך יותר, אני לא רוצה אותך...

ישנם אחרים...

וישנה אני...

שומעת את אמה שפלאן לאחר חודשים שלא שמעתי אותה...

נזכרת בסיומן של הפגישות שאז היינו שומעים את "siempre le stele"  ושומעת את הקול שאומר: 

שיהיה קל בחוץ וגם בפנים...

שומעת את אמה שפלאן לאחר חודשים שלא יכולתי לשמוע אותה...

ויש סערה בבטן ודמעות בעיניים

וידיעה ובטחון פנימיים שיהיה בסדר...

שאני אהיה בסדר...

ויותר מכך...