אתמול בצהריים פרקתי עול (אויה!!)  ואכלתי שני בורקסים .

ומאז בעצם, אני עוסקת בכפרת עוונות.

כאילו מאות הקלוריות  שישנן באותם 2 בורקסים (בסביבות ה 300 לאחד, כמדומתני)  מאיימים להתיישב עלי בבת אחת ולא להרפות יותר לעולם.

הפרעת אכילה קלילה, אין ספק, אבל מצד שני, אם נפטרים מהפרעת אכילה אחת (שימוש באוכל במקור לנחמה, עידוד וחיזוק) צריכה לבוא מיד אחת אחרת, לא כן? אחרת איך נרגיש שיש בנו חיים?

לכן, הבוקר שלי החל  מוקדם מהרגיל, ב 50 דקות על ההליכון, משם ברגל לשרות התעסוקה להטביע את חותמי השבועי (לא לעוד זמן רב , כך נראה ) ואחר צהריים ובערב, במסגרת החיסכון הכספי והקלורי, הליכה ברגל מעזריאלי  עד לדיזנגוף ובחזרה.

שילוב של האהבה שלי לנסיעה ברכבת והעצבים שמחירי החניונים בתל אביב מעלים בי.

ובין לבין, כדי שלא ארגיש יותר מדי עסוקה בכפרה על חטאים שבאים מתוך חולשה, אלך להסתפר ולשיעור אנגלית.

ובסוף היום , אוכל ללטף את ראשי המסופר, המעוצב והבלונדי ולדעת שהייתי ילדה הכי טובה...

עד לכניעה לחולשה בפעם הבאה...