ביום ראשון אני צריכה לדבר עם אנשים...

אני מגיעה לעבודה, פותחת את המחשב, מעלה את כל התוכנות האפשריות לשיחה עם אנשים, משאירה אותן פתוחות ומחכה...

לוותיקים ולחדשים...

משהו בתוכי צריך את השיחות הללו ביום ראשון...

את התחושה , לאחר סוף השבוע, שאני ממשית...שאני קיימת...שאני מעניינת...שאני רצויה...שחיכו לי, לבואי...

והם באים...

ותיקים ומוכרים, חדשים ומרגשים...

והשיחות מתחילות...

גישושים ראשוניים, הצגה אישית, ואז השיחה מקבלת כיוון מסויים, לעיתים נשארת בו וממשיכה הלאה , לעיתים מזדגזגת לכיוונים שונים, לאן שכל אחד לוקח אותה...

יש שיחות שלא ממשיכות הלאה ומסתיימות באותו , לרוב, יש המשך, בימים אחרים, ולפעמים גם מעבר...

יום ראשון הוא הוא יום של אנשים

זקוקה לאנרגיות שמקבלת מהשיחות איתם, שנושאות אותי איתן להמשך השבוע...

יום ראשון הוא יום של אנשים...

כל יום , בשבילי, הוא יום של אנשים...

*************************************

היום זה "אחרי החגים" וטוב שכך...

לא האהבתי אותם השנה...לא היה לי טוב בתחושה הדביקה הזאת של הביחד המשפחתי, של הימים של הבית...לא הרגשתי חלק מהחגיגה השנה...

אולי זה חלק מחוסר המנוחה שנמצא בתוכי כבר יותר משנה, שבו גם כשאני מרגישה שלווה ורגועה זה רק באופן יחסי והאדרנלין פועם בעורקים ובלב באופן בלתי פוסק לעיתים...

לא אהבתי את תקופת החגים השנה,  שוב היתה בה המתנה, תהייה וכאב...יחד עם ריגוש...

שמחה באופן מסויים שהימים חזרו למהלכם הרגיל, ללא נסיון של חגיגיות שלפעמים, בגלל תחושת הלב, נראה לי מזוייפת ולא אמיתית...

והסתיו עכשיו בשיאו והחורף מתקרב לו בצעדי ענק...

ואני פוחדת...

עייפה...

שנה וחודשיים של לימוד עצמי בלתי פוסק , על עצמי, על גופי, על נשמתי ...

בלי חופש בכלל...

עייפה...

רוצה ללכת מכאן...צריכה ללכת מכאן...

להיות לבד...

קצת...

פוסט מלאנכולי משהו...

*********************

(הבהרה: אין הכוונה לעזוב את ישרא)