ישנם מצבים שאני זורמת לתוכם בטבעיות כאילו היו שם מקדמת דנא בלי להצליח אולי לחוות את עוצמת השינוי, עוצמת היותם.

בגלל אי הבנה מסויימת נמשך הרומן הטלפוני עם סוכנת הביטוח שלנו ממש עד הרגע שבאתי לקחת את ג. הבכור לנסיעת הבכורה שלו, וגם אז, עדיין לא קיבלנו אישור ממנה ואת התחילת הנסיעה המובטחת הוא בילה כשהוא עדיין יושב בצד הנוסע ומחכה בחוסר שקט כבוש עד לאישור הסופי ומעבר לכסא הנהג.

וכשהגיע האישור המיוחל לאחר כמה דקות נוספות, עצרתי בשלווה בצד, פתחתי את הדלת, יצאתי ועברתי לצד השני של המכונית.

לצד הנוסע.

כאילו כך טבעי, כאילו כך היה מאז ומתמיד.

יכולתי להרגיש ולשמוע  את הרעד בידיו ובקולו כשהוא מתחיל את ההכרות שלו עם ה"אדומה", שיש לה דרכים מיוחדות לה להדלק ולהעביר הילוכים, כשהוא לא מפסיק להשוות בינה לבין המכונית שלמד בה (לא מתוך שיפוט אלא מתוך סוג של פליאה, הכיצד אפשר בכלל אחרת...) ואת הגלישה שלו לתוך הכביש והנהיגה הזורמת והבוטחת בה נהג.

ישבתי לידו (נזכרת בנסיעה הבכורה שלי לאחר קבלת הרשיון כשג. -בעלי- לא מצליח להבין איך כבר בפעם הראשונה אני כמעט ומצליחה לעלות על אי התנועה באמצע הצומת העמוס בשכונת הקטמונים בירושלים. לאי שלום ), מסתכלת עליו ומחייכת על 20 שנים (בשבוע הבא) שעברו ביעף

כמו לסמן נקודה נוספת במסלול בגרותו של הילד.