היה הרגע הזה אתמול, בין לבין אינספור המידע שנדחס לראשי ועם הגוף שכואב לי כבר יומיים והקלה מסויימת מביאים לי רק שני כדורי אדוויל שאני לוקחת מעת לעת, שפשוט רציתי לוותר על הכל.

לחזור לנקודה המוכרת שלי, של הבית, של הימים הארוכים הנפרשים למול עיני ולא רק שלא אצטרך להתמודד עם השינוי הדראסטי ששוב בא עלי, לאחר ארבעה וחצי חודשי (א)בטלה.

תמיד אמרתי שאם הייתי יכולה לנסוע ברכבת לעבודה זה היה פותח בפני אפשרויות רבות נוספות והייתי יכולה לשלב את זה עם האהבה שלי לנסיעה בה.

תמיד אמרתי שהלוואי והייתי עובדת במרכז העיר הגדולה.

והנה.

אני עומדת לנסוע כל יום ברכבת לעבודה.

אני אעבוד (אם לא יהיה שינוי פתאומי בתוכניות )בבניין משרדים גבוה בלב הסיטי הפועם של עיר גדולה.

אז למה כל מה שרציתי היה  לחזור הביתה , להתכרבל בשמיכה ולא לצאת משם לעולם?

(כן, זה כנראה גם החום הגבוה שטיפס בי, אבל לא רק)

כי זה המנגנון הזה שלנו, שפתאום באופן הטבעי ביותר, נאחז במוכר.

כי הוא חלק מאיתנו ואפילו אם הוא לא טוב לנו.

וצריך כוחות נפש להזכיר לי שבעצם השינוי הוא בעצם החיים שאני רוצה אותם.

מלאי עניין, אינטנסיביים , דינאמיים, ספונטניות ואפשרויות לרוב.

לכן, עם כל הרצון הראשוני , מצד אחד, לוותר על הכל ולהשאר בנקודה בה הייתי אתמול וגם שלשום, ומצד שני, להמשיך בפעילויות הקבועות שלי, שהשעות השתנו להן, במין רצון דווקאי להוכיח לי שבאמת שום דבר לא השתנה בגלל שאני חוזרת לעבוד, הבנתי שאני צריכה לתת לעצמי פסק זמן של התארגנות.

לא להלחם בעייפות ובתשישות.

לא לרוץ לשום מקום.

לא להוכיח לי שום דבר.

הכל נשאר כאן.

הכל בתוכי.

ואני , כאן.

(פמה שרצה לתפוס את הרכבת שמחכה בתחנה...)