במין אמונה תפלה עמוקה וקדומה שחוששת לדבר על הדברים לפני שהם נסגרים, לא ראיתי את העניין כסגור עד לאחר יומיים הנסיון שהחלטנו שנינו, הדר' (הבוס. מצחיק אותי לקרוא לו כך. הוא הכי רחוק מכל בוס שהיה לי אי פעם ) ואני.

יש בזה משהו מרענן, אמרתי לו כששאל אותי בראיון לפני שבוע , אם אני אהיה מוכנה לתקופת נסיון בתשלום כמובן, ששני הצדדים יראו האם באמת הם מתאימים כפי שחשים בראיון, שהוא כמובן סוג של בועה שמנותקת מחיי היום יום במשרד.

וכך, כשלמחרת הוא כבר התקשר ואמר שרוצה אותי (יש! יש! איזה כיף! רוצים אותי!! ) התבלבתי קצת, ביקשתי להתחיל לאחר עוד שבוע והסכמנו ליומיים נסיון ולימוד החומר שהיו שלשום ואתמול.

בדעבד התברר לי שמבחינתם הנסיון היה עבורי.

לראות אם טוב לי, מעניין לי ומתאים לי.

וכן.

באופן בסיסי וכולל. כן.

סיכמנו סופית על השכר (כפי שביקשתי) עם הנלווים ונפרדנו בסוף היום כידידים כששננו ממתינים לחזרתי המלאה לעבודה ביום ראשון הקרוב. 

אני מאמינה בעיתוי של הדברים.

בדרך שהם קורים.

הם חיפשו אותי כשהייתי בוורשה.

חזרתי אליהם לאחר שנחתי בארץ והייתי אמורה להתקשר שוב כשאתארגן.

ולא התקשרתי, כמו שלא המשכתי לחפש עבודה אחרת בגלל המצב אליו שקעתי במידה מסויימת לאחר החזרה.

והם התקשרו שוב.

ואז הדברים החלו להתגלגל במהירות.

עיתוי.

יש לי תחושה טובה במקום ההוא.

קטן משתכננתי ורציתי להיות . קטן אפילו מהמקום הקודם שהייתי בו.

אבל כיוון שונה לגמרי באשר לתחום העיסוק שלו, אופן העבודה והאינטנסיביות והדינאמיות שיש שם עבורי.

וגם הזרימה של האנרגיות בין האנשים.

משהו...

רך.

ועם כל זאת אני יודעת, שמבחינתי, נכון לעכשיו, זאת רק תחנה בדרך לממש את הדבר אותו אני רוצה יותר מכל עכשיו ועליו אני ממוקדת.  

וזאת המחוייבות המלאה והשלמה לעצמי, שלא היתה בעבר.

(ושם מילה עדיין על החלפת הדיסקט שאני צריכה לעשות...שוב).