לא הייתי חייבת ללכת לשם.

בעצם יכולתי לדבר ולהתייעץ איתה בטלפון כי בסופו של דבר היא רק נתנה לי מספר שמות שאיתם אמשיך הלאה.

יכולתי גם לבחור להפגש איתה בביתה, כפי שעשינו בעבר, לא פעם.

אבל כשהיא שאלה אותי היכן ומתי אני מעדיפה להפגש, הצעתי את המקום ההוא, שהיה במשך כל שנות ילדותי, נעורי וגם בגרותי חלק בלתי נפרד ממני.

עשר שנים עברו מאז הפעם האחרונה שפסעתי דרך השער שנפתח באופן חופשי רק מהחוץ פנימה.

עשר שנים מהפעם האחרונה ההיא, שנים רבות מהימים שהיינו אז , אחותי ואני ילדות קטנות ובילינו ימים רבים כל כך על המדשאות ובין הבתים הישנים עם גגות הרעפים, שנבנו עוד מזמן המנדאט הבריטי.

הלכתי לאיטי על השביל בין הדשאים והעצים הגבוהים והעבותים, נזכרת במקום בו תמיד החלה העדלאיאדא בפורים, באותה הפעם בה בנו טיל מקרטון כסוף שאמור היה בפנטזיה שלנו, של הילדים וכל מי שרק היה מוכן לתת לדמיונו לפרוס כנפיים, לטוס לירח (ימי טיסות  אפולו הנועזות היו הימים ההם).

הצצתי על מגדל המים והמדשאה הגדולה שמתחתיו שבה התאספו בשעות אחר הצהריים בימים של מלחמת "ששת הימים" כמעט כל שוכני המקום, הקבועים והארעיים, אלו שבאו רק לזמן המלחמה.

הביתנים בהם גרנו אז, באותו השבוע, שמבחינתנו כילדים, היה פשוט קייטנה קסומה בלי שהמבוגרים יציקו לנו יותר מדי.

הלכתי ונזכרתי בימים בהם הייתי שורצת שם בחופשים, רוצה לעזור ככל יכולתי אך כנראה, כמו כל ילדה מפריעה יותר במקום להועיל.

החגים שנחגגו שם עם בני המשפחות בלי הפרדה בין אלו ש"מכאן" ואלו מ"שם".

האנשים ששמם ונוכחותם ליוו אותי , בדרך זאת או אחרת, חלק גדול מחיי.

ישבתי בחדר ההמתנה, בין הבחוץ ל"בפנים" וחיכיתי לה עד שהגיעה.

שמעתי את הקולות שבפנים.

שיחות, שירים, קריאות.

חיים רגילים של מקום שהוא בועה מסויימת ותמיד ישאר כזה.

שמעתי את הקולות של היום

ובתוכי היום הקולות של

אז.

וכשבסוף הפגישה שלנו נכנסנו "פנימה" והיא הראתה לי את התמונה של אמא שלי תלויה על הקיר, עם חצי החיוך המסויים על פניה , כמעט יכולתי לשמוע אותה מעל רקע שאר הקולות אומרת את דבריה באופן הברור, הבהיר והחותך כל כך שלה, כאילו לא חלפו 11 שנה מאז לא נשמע שם יותר...

ונרעדתי.

לא הייתי חייבת לבוא לשם שוב.

אבל כנראה, בתת מודע,  הייתי צריכה ...

(ומסיבות שאינן תלויות רק ברצון שלי לשמור על אנונימיות, זה המקסימום שאני יכולה לכתוב ולחשוף על המקום ההוא)