נכון שהחיים לא פיקניק, אמרתי לה, אבל אני מעדיפה לראותם יותר כדרך שאנו הולכים/נוסעים בה.

לפעמים יש בה

מהמורות,

לפעמים היא

חלקה

ופשוט משייטים בה.

לעיתים רואים עד

האופק,

וישנן פעמים שבכל פניה מתגלה

עיקול

חדש ולא ידוע מה מסתתר מאחוריו.

לפעמים הדרך מטפסת

בהר

ואחר היא חייבת לרדת

לעמק.

לפעמים היא כל כך מוכרת עד כי אפשר לנסוע בה

בעיניים עצומות,

ולעיתים הכל כל כך חדש ובלתי מוכר עד כי

מסוכן לעצום את העיניים אפילו לשניה

אחת.

ולפעמים אפשר פשוט לעצור בצידי הדרך לפיקניק...

שבת שלום חברים יקרים, כי במקום בו אנשים עוצרים את מכוניותיהן באמצע הצומת  כדי לעזור לגור חתולים קטנטן שהתבלבל והתאבן מהתנועה הסואנת לחצות את הכביש, ישנה תחושה חזקה של אופטימיות ושל תקווה...