זה המשפט שהדהד בראשי ואיתו רציתי להתחיל את הפוסט הזה, אבל אין לו המשך, אז מצאתי את עצמי יושבת בכיסא, מול המחשב ומסתכלת בחלון הפונה לצד מזרח וחושבת...שותקת...

שומעת פתאום את דפיקות הלב שלי פועמות בחוזקה...כמו לאחר מאמץ גופני מרוכז וחזק...מין חוסר מנוחה פנימי אבל שדווקא לא מפריע ולא מציק...לא כזה שמחכה למשהו אלא משהו שאני נמצאת בתוך תוכו ונותן לי את האנרגיות להמשיך ולנוע בו וגם הלאה...

את לא מובנת...כתבה לי מרתה אתמול, ולא רק היא...

אני יודעת....

"משהו בחיי הולך להשתנות..." מזמזם בראשי השיר הזה כבר שבועות...

אני משתנית. שוב...

הבלוג שלי משתנה יחד איתי...

מישהי , צעירה אבל חדת אבחנה, אמרה לי לפני מספר שבועות: פמה כבר מילאה את תפקידה...ובאותו הרגע ידעתי שהיא צדקה...

פמה, כפי שהכרתי אותה עד כה, כפי שהיא מופיעה בבלוג הזה, ובקודמו, סיימה את התפקידה...

היא היתה אמורה להוביל אותי דרך ההתנסות הכל כך ראשונית ובתולית בקשר עם אדם אחר, עם גבר אחר, עם ד.

קשר שהיה אמור להתחיל ולהמשיך בדרך מסויימת ולהסתיים כנראה בסופו של דבר כמו קשרים רבים מהסוג הזה, אבל תפס כיוון אחר ודרך הדברים, התחושות , הרגשות שהיא חוותה, צמחה בסופו של דבר מישהי ששוב עברה שינוי, שוב עוברת שינוי...

מה יש בי שלא היה לפני כן?

יותר כוח. חוזק.

אמונה בעצמי.

בטחון בעצמי. בי כאדם עם היכולות שלי.

בטחון בכך שירצו אותי.

ירידה משמעותית בפחד מהנטישה...

לעיתים סוג של השלמה, הבנה , קצת רגיעה ושלווה...

הדברים האלה באים לידי ביטוי בדרכים שונות...

ביכולת שלי להפגין ולומר את מה שאני מרגישה, רוצה, מתאווה בלי חשש שמא הצד השני לא יוכל להכיל את זה ויעזוב אותי...

ביכולת שלי להיות אמיתית וכנה עם עצמי וככל שאני כך יותר, ההשלמה עם הדברים שלי ואלו שבתוכי נעשית יותר ויותר קלה ואמיתית...

היכולת שלי לבחון ולהתמודד עם הקונפליקטים שבתוכי שעד עכשיו עצרו בי לעשות את הצעד הסופי לקראת מימוש הרצונות הנוכחיים שלי...

חוסר הפחד מהשינויים הקטנים והיומיומיים שחלים עלי, ירידות במצב הרוח, נפילות, עליות פתאומיות , וחוזר חלילה...ההבנה שהם חלק ממני ותמיד יהיו ואין דבר שהוא בלתי הפיך בתוכי...

ויחד עם כל זאת, אני מרגישה שגם הבלוג עובר שינוי...בצורת הכתיבה שלי, בדרך ובצורך שלי לפרוק דברים ממני החוצה...

הבלוג היה רוב השנה הזאת, בלוג שקשור בד. בכל מה שעברתי בקשר איתו, הוא היה כרונולוגי מצד אחד, כשהייתי צריכה לפרוט לפרוטות ולמילים את החוויות היומיומיות שלי איתו ומולו בקשר, ומצד שני, בדקתי עד כמה שיכולתי לעומק, תחושות ודברים שנמצאים בתוכי כבר שנים והם אשר מניעים אותי בדרך בה אני הולכת, בה אני חיה...

הצורך הזה, לא קיים בי יותר.

הקשר עם ד. הסתיים למעשה...

הוא הסתיים עוד לפני חודשים כשהתחלתי סוף סוף להגמל מהתלות הרגשית שהיתה לי בו...הוא הסתיים מעשית, עבורי לפחות, לאחר שלא היה לנו קשר יותר משלושה שבועות (דבר ששמתי לב אליו רק בימים האחרונים...).

וככל שהלכתי והתרחקתי ממנו מצאתי שאני פנויה , נפשית ורגשית ויכולה לפתח קשרים עם אנשים חדשים...

ועל הקשרים הללו, אין לי צורך שבוער בתוכי לכתוב...

רק לעיתים, רק במרומז, רק כשקורה שם משהו שבוער חזק בתוכי, משהו שאני צריכה לפרוק, או לנסות לבחון אותו ואותי דרך הכתיבה וראיית הכתוב מולי...

ולכן הכתיבה היא אחרת, היא מרומזת, היא רגשית, היא לעיתים, מובנת רק לי...

לאיזה כיוון הולך הבלוג? לאיזה כיוון אני הולכת?

אין לי מושג...

אין לי קצה קציה של ידיעה...

אני רק יודעת שאני הולכת הלאה, כשאני פתוחה ומוכנה לכל אשר יקרה בדרכי ואמצא בתוכי...כשהבלוג מלווה אותי באופן ובדרך שאני מרגישה שהוא צריך להיות...

ומכאן, הכל פתוח...