שמתי לב פתאום נאנחת תוך כדי שאני אוחזת משהו ששייך למטלה שבדיוק הייתי אמורה לעשות,

וחייכתי.

אמרו לי בעבר שאנחה כזאת היא סוג של אמירה שקטה שלי שאני בלחץ.

לא שרואים את זה עלי (חס וחלילה )  או אפילו אם ישאלו אותי באותו הרגע לא בטוח שאוכל לומר, אינטואיטיבית, שאני בלחץ אבל זה בדיוק העניין.

התת מודע מוצא את הדרך שלו להוציא את הקושי הפנימי החוצה.

ואצלי זאת מין אנחה/נשימה עמוקה עמוקה.

שמתי לב היום שרוב הפעמים בהם התחלתי עבודה חדשה היו בתחילת חודש יולי.

כאילו הוחלט שדווקא חודשי הקיץ החמים והלאים משהו הם הזמן הטוב ביותר עבורי להכנס במלוא המרץ למקום חדש , ללמוד אותו על בוריו ולהגיע לסתיו כשאני כבר שוחה במקום כאילו נולדתי או לפחות בניתי אותו מיסודו.

ונקודת המבט הנוספת הזאת  מאפשרת לי לעבור, ביתר קלות , את תקופת הלמידה במקום כשאני מרגישה עדיין כל כך איטית וחסרת ביטחון כאילו לעולם לא אצליח ללמוד את התורה על פיה מתנהל המקום החדש.

כל הזמן אני  בוחנת איך אני עומדת מול השינויים והצורך להסתגל לאורח חיים חדש/ישן/חדש.

כמו מסתכלת על עצמי מהצד ובודקת האם אפשר לעשות "וי" על "מסתגלת" או שעדיין צריך לתת לזה את הזמן שלו.

והבדיקה המדוקדקת ביותר היא מול המקום הזה.

ישרא.

אני יודעת את זה כבר זמן מה, אני מרגישה את זה.

אני אולי אפילו מוכנה לזה.

אני רק עדיין מאוד מפחדת לפרוס את זה למול אור העולם.

ולפָנָי...

ואת סופו של יום , עמוס , מלא, צפוף שגם הצלחתי להגיע בו  לשיעור עיצוב, אפשר בהחלט לסכם שהיה טוב.

ואפילו טוב מאוד.

ויהיה עוד יותר.

לילה טוב חברים יקרים, יש בי עייפות שבאה מאמץ וסיפוק...