שהמבוגרים עזבו אותה לרגע , חיכתי שהדלת תיסגר אחריהם בדרכם לארוחת צהריים בחוץ, עזבתי כל מה שעסקתי בו  ומיד נכנסתי בהתרגשות לישרא.

כמו ילד שהגיע וגילה את מחבוא הממתקים הגדול שמחביאים ממנו הקשתי בידיים רועדות (טוב, הגזמתי קצת) את הססמא ונכנסתי לבית שיש לי כאן..

ו...

זהו.

ידעתי שיש לי מספיק זמן לקרוא, להגיב ואפילו לכתוב פוסט.

אבל

לא.

נשמתי נשימה עמוקה, לקחתי את הסנדביץ שלי, ובשקט שהשתרר במשרד כשרק המוסיקה החרישית  של גלגל"צ מפריעה לו מעט , אכלתי תוך כדי שאני קוראת וקצת מגיבה פה ושם וכשסיימתי , ניגבתי את קצות פי בקפידה (ילדה טובה רומניה ) , אמרתי יפה שלום וסגרתי.

ושקעתי שוב לתוך המערבולת הזאת ששואבת אותי לתוכה בימים האחרונים.

כמו ילדה גדולה...

משהו עובר עלי.

אין ספק...

ובלי שום קשר:

"הרכבת שנכנסת עתה לתחנה מגיעה לבאר שבע ועוצרת בתחנות:...., ....., ....., " אמר הכרוז כשחיכיתי לרכבת שלי אחר הצהריים, ואותו שד שבתוכי לא יכול היה להתאפק ואמר: בתנאי ששום משאית לא תעצור אותה קודם...

(מצטערת, לא יכולתי להתאפק...)

פויה פמה, פויה!