נהג האוטובוס בדרך מתחנת הרכבת לכיוון רחוב דיזנגוף העדיף להעביר את זמן ההמתנה ברמזורים במילוי פערים בקריאת העיתון מהבוקר, ואילו נהג האוטובוס בדרך מדיזנגוף בחזרה לתחנת רכבת מרכז שעט ברחובות תל אביב בטיסה נמוכת מסלול כאילו בכביש 6 עסקינן.

ובתחנת הרכבת עצמה הכאוס חגג.

רכבות נכנסו ויצאו מהרציפים כרצונן ובזמנים הנוחים להן , ללא קשר קלוש אפילו בין הרשום באותיות קידוש אדומות זוהרות על הלוחות הדיגיטליים המשוכללים, הודעת הכרוז האוטומטי (בקול רך , נשי ומרגיע עד מאוד) והמציאות בשטח.

וכדי להוסיף על השמחה והששון הצטרף מפעם לפעם קולו הסקסי והלחוץ משהו של הכרוז התחנה בשר ודם שסתר לחלוטין כל הודעה ועובדה מוצקה בדמות רכבת ברציף זה או אחר.

ורק הנוסעים המבולבלים המשיכו להתרוצץ בין הרציפים במין אמוק מיואש כשהם מנסים להבין את פאזל הרכבות שיצא לגמרי מכלל סדר והגיון.

לידי ברציף ישבו ילדים, נוער וצעירים אשר יאושם הלך וגבר ככל שהופעת "היהודים" ( או כל להקה אחרת) בניצנים הלכה והתרחקה מהם בכל פעם שהכרוז (בעל הקול הסקסי/הלחוץ)  צץ ברמקול והודיע על עוד איחור קל של הרכבת לאשדוד ואשקלון.

ובתוך כל האיחורים ובלבול הרכבות רק הרכבת שלי הגיעה ויצאה בדיוק בזמן ומהרציף הנכון.

אבל לא אלמן ישראל.

זה התקזז עם ההמתנה הבלתי נגמרת באמצע השום מקום למה שהם קוראים בשפת הסתרים של נהגי הקטרים: מפגש רכבות וכך הגעתי הביתה לאחר כמעט שעה.

ואני אומרת, כל עוד המפגש בין הרכבות נשאר בגדר הווירטואלי בלבד, אני מוכנה לחכות עד אין סוף...

או לפחות ל 10 הדקות הקרובות...

המשך יבוא... (אין ספק )