ובמידה מסויימת מרגישה כאילו שם מאז ומתמיד.

ברגע שהחלטתי שאין שם ולו דבר אחד (במסגרת התפקיד/הידע שלי) שאין ביכולתי לעשות, שאני פתוחת את עצמי לכל דבר אפשרי ולא נסגרת מיד בפחד , הלמידה הפכה למהירה והשיוט בתוך ים הדברים החדשים הינו כמו באגם שקט וצלול מים.

השיא היה מבחינתי כשמצאתי את עצמי היום עוסקת בעבודת הנהלת חשבונות קטנה ופשוטה שבמקום הקודם היתה ממלאת אותי אימה עוד לפני שכתבתי על פיסת נייר את הסיפרה הראשונה.

עשיתי את הדברים טכנית אמנם, בלי לנסות ולהבין את המהות שמאחוריהם (נו, באמת, זאת כבר דרישה גדולה מדי!! ) אבל בלי אותו פחד שכמו עומד על צווארי במשקל 10 טון ומאיים לחנוק אותי בכל רגע.

חלק מהעבודה מאוד פשוט ומאוד טכני.

לבצע דברים בסדר מסויים שאין לסטות ממנו לצד זה או אחר.

יכולתי בקלות לפול לבור של השעמום, של תחושת האפסות בתוך פתיחת והכנת תיק לקוחות אחד אחר השני, אבל אני מוצאת את עצמי מסיימת את השבוע הראשון במין תחושת מלאות וסיפוק מהדברים שהצלחתי ללמוד ולעשות השבוע, ומתוך האמון והאחריות שנתנו בידי כשאני יודעת שטעות של הסח דעת , תאריך שגוי או לעיתים אפילו פסיק לא מדוייק יכול להביא לאובדן התהליך כולו ואף יותר מכך.

ומעבר לכך, פשוט משתפים אותי.

גם בדברים שהם מעבר לעבודה שלי שם.

משתפים אותי בתיקים עצמם (זה לא משרד עו"ד אבל יש נגיעה מסויימת), מספרים לי , אפילו אם זה עוסק בתחום שרחוק ממני כמו השמש מכדור הארץ.

זה בא מתוך האווירה של המקום ההוא, שהוא בעצם משפחה.

גם משפחה אמיתית שחלק מבניה עובדים שם וגם ההתייחסות לאלו שמבחוץ.

וכך ישבנו היום והד"ר סיפר לי על איזו בעיה מסויימת שהוא אמור לפתור וכך אני לומדת יותר ויותר על מגוון רחב של תחומים שבשום מצב אחר לא הייתי מוצאת את עצמי מתקרבת אליהם אפילו.

ואני באה הביתה, מלאת אדרנלין ומרץ ומרגישה שיכולה להרים את כל העולם כולו...

ואיך זה מסתדר עם החלום שלי?

בפראפראזה על דבריו של בן גוריון (חסרת מקוריות שכמוני, נתלית בגדולים ממני ) אני נמצאת במקום כל כולי כאילו אין לי חלום ואלך ממנו ברגע שהחלום יתממש.

ובנתיים נשאר עדיין בפי טעמו של פאי הלימון שנתנה לי לטעם הדוקטורית, אישתו של הדוקטור ומאוד דוקטור בזכות עצמה...