זה סיפור שהולך וסובב במעגלים שמתקרבים ומתרחקים כבר כמעט 30 שנים.

קודם היו שם הבנים.

ארבעה.

חברים טובים עוד מהתיכון שהקשרים בינהם ובתוכם משתנים בדינמיות שישנה בכל קשר בין אנשים.

אחר כך, עם השנים הצטרפו הנשים.

אנחנו.

וגם כאן, הדינמיות היתה מרכיב מרכזי כשהם מתחזקים ונחלשים גם בקשר כזוגות וגם כקשר בין חברות בלי הבנים מסביב.

והיה גם שבר גדול בעבר.

שלי.

שעבר במידה מסויימת רק לאחר עבודה ארוכה ולא פשוטה עם הפסיכולוגית, ואולי במידה מסויימת הוא היה זרז בלתי מודע לשינוי שהתרחש בי שנים לאחר מכן.

עם השנים הסתדרה הרביעיה מחדש זוגות זוגות  ונתק מסויים חל בין כל חלקי הרביעיה.

לא כזה שבא מתוך כעס אלא מתוך הכיוונים והדרכים שאליהם לוקחים אותנו חיינו ומתוך חוסר הפניוּת הרגשית שלנו לשמור על קשרים שיש בהם זכרון שמכאיב.

וכך עברו השנים.

די הרבה למעשה.

ופתאום עלתה הצעה למפגש מחודש , הועברה לכל הנוגעות בדבר, שמצידן קיבלו אותה בהתלהבות.

כך מצאנו את עצמנו יושבות על המרפסת הצופה על השקיעה הזהובה בחוף הים, ארבעת נשות הרביעיה (כשאחותה הקטנה של אחת מהן מצטרפת אליה, כמו בימים הטובים שבהם נגררה  אחריה לפגישות עם החברות  - סתם, סתם, צחקתי! ), שמכירות אחת את השניה כל כך הרבה שנים, ועברנו יחד חתונות, לידות, גידול ילדים, הגשמות ואובדנים, שמחות וכאבים.

ותוך כדי השיחות, העידכונים, הצחוק הכמעט בלתי פוסק, האווירה המשוחררת והתחושה שכאילו לא חלף זמן כה רב מהפעם האחרונה שבה נפגשנו,  הסתכלתי מהצד וידעתי, בברור, שסגרתי עוד מעגל בחיי.

הפגישה הבאה, אני יודעת, לא תחכה זמן רב כל כך...

והאחות הקטנה שהצטרפה לפגישה אתמול בערב, קמה היום בשעה הבלתי הגיונית של חמש בבוקר כדי להשתתף בתחרות הטריאטלון של המכביה (וגם סיימה בזמן יפה מאוד של 1:39 שעה !!).

שבת שלום חברים יקרים, שבת של נינוחות שלווה לאחר שבוע מאומץ .