כמו ילדה קטנה שמגדל התוכניות מוקפדות הזמנים של אחר הצהריים והערב התמוטט לה למול עיניה, לאחר הברדק בלתי יאמן שאחז היום את רכבת ישראל, דמיינתי את עצמי  רוקעת ברגלי וצועקת:

אוףףףףףףףףףףף

אוף, כי כל דקה מחושבת אצלי היום.

אוף, כי בגלל זה הייתי צריכה לבחור בין חדר כושר ובין שיעורים באנגלית.

אוף, כי בסוף , בגלל השעה המאוחרת בה הגעתי הביתה (לקראת 7 בערב) ירדה אופציית ההליכה אפילו בחוץ ונשארתי עם האנגלית בלבד.

אוף, כי בכל פעם שאני מוותרת על חדר כושר/הליכה ואפילו יש לי את הסיבה ההגיונית ביותר מבחינתי (וחוסר חשק היא אף פעם לא אחת מהסיבות ) אני מרגישה כל כך רכיכתית, חסרת חוט שידרה

ושמנה.

אוף כי מה קרה ליכולת שלי לקבל שינויים בשלווה...

אז נשאר לי להשקיע בשיעורים באנגלית כדי לא להרגיש לגמרי חסרת תועלת ומיותרת.

לעצמי לפחות...

Good night to you all dear friends