בילוי מרובע משפחתי בו נלך יחד לבילוי של סרט וארוחת צהריים שכל זה יחד יעלה לנו פחות מארוחה במחירים הלא שפויים של דיקסי, כפי שהיתה התוכנית מלכתחילה.

וכמובן, שג. הבכור ינהיג אותנו לעבר היעד ובחזרה.

בסופו של דבר, ג. האבא של הבכור חטף וירוס בטן וא. הצעיר כבר החליט לוותר , כך  שלאחר שנים רבות , שוב מצאנו את עצמנו, הבכור ואני , הולכים יחד לסרט. וארוחה. כמו בימים הטובים () של פעם.

בעצם

מפאת בטנו המקרקרת הארוחה הוקדמה לפני הסרט (איך אפשר לאכול ארוחת מקדולנדס' עוד לפני 12.00 נשגב מבנתי )  ולאחריה נכנסנו למקום בו אני נזכרת בכל פעם מחדש מדוע לא כדאי לי לבוא לשם בחצאית וסנדלים באמצע הקיץ (הסינמה סיטי, אם למישהו לא ברור).

הסרט "משחק מכור" הוא מהסרטים הללו שתוך כדי צפייה נורא בא לנו להיות אסירים בכלא אמריקאי באמצע שום מקום מדברי  ולוהט בטקסס.

מצד אחד, ברור לנו שהמקום הוא סוג של גהינום עלי אדמות , אבל מצד שני, הולכות שם דאחקות שחבל על הזמן.

ישנם כמובן רעים, ורעים מאוד, ורעים עוד יותר, אבל ישנם גם הטובים וגם אלו שבהתחלה נראים כמו רעים אבל בעצם לב גדול וחם , אוהב אנשים מכל צבע, גזע ומין פועם בתוכם.

יש שם כל המניפולציות הרגשיות הידועות בסרטים האמריקאים , כולל  הדגל שמונף בכל מקום אפשרי והופעתו של ברט ריינולדס מהסרט המקורי של שנות ה  70 כמאמן קבוצת האסירים.

ישנם רגעי צחוק, פחד, שנאה לרעים, וגם, אם ממש ממש מתעקשים, אפשר למצוא את הזדמנות לנגב דמעה פה ושם, במיוחד כשאיזשהו ענק שחור שנראה כמו מקרר מהלך עושה מחווה האמורה לנגוע ללבך במקום הרך והעמוק ביותר.

בסופו של דבר, הסרט זורם, המשחק מהנה , אפשר להינות ממשחק פוטבול אפילו אם לא מצליחים להבין אפילו מהלך אחד פשוט ממנו,  הרעים והרע המופקד עליהם מפסידים (זה לא ספויילר, זה סרט אמריקאי, כן?!! ) , הטובים שמחים וכולנו יוצאים משקשקים בשינהם ובעצמותיהם הקפואות  לקראת השמש המפשירה והמחממת.

ובין לבין, קצת דיברנו, קצת צחקנו, קצת התעצבנתי עליו והוא קצת (כמעט)  העיף אותנו מהכביש כשלקח עקומה חדה במהירות רבה מדי (לאדומה , לנהג ולאמא שלו, שלום).

זמן איכות. כבר אמרתי?

(וביקורת רצינית יותר על הסרט הוא יכתוב כמובן. או שלא...)